ז'אן פול מונטאנרי (Jean Paul Montanri) הוא המנהל של פסטיבל מונפלייה, אולי  פסטיבל המחול הטוב ביותר באירופה. יצירות טובות עולות במופעי בכורה גם במקומות אחרים באירופה בחודשי הקיץ, אבל לפסטיבל מונפלייה יש איכות נוספת, שעומדת בבסיס עבודתו, ואולי אף בבסיס קיומו, של מונטאנרי. זה 33 שנה מצליח המנהל המופלא לטעון מחדש את אוסף העבודות של הפסטיבל בהיבט מוסרי-חברתי: הוא תמיד מכריע בעד יוצרים שאינם בהכרח במרכז הקונסנזוס, אם מפני שהם "מי שהיו" או נשכחו מבחינת התוקף המיידי שלהם, אם מכיוון שהם חסרי זהות, נדחים פוליטית או מגדרית, אחרים מבכל בחינה שהיא. היוצרים שלו הם תמיד בעלי כישרון, פורצי דרך, אמנים.

מונטנארי החזיר את מוריס בז'אר  (Bejart)למונפלייה ב-1994, לאחר שכל צרפת ורוב העולם הפנו לו את גבם. זאת היתה שיבה רבת משמעות, "שובו של האב", המחילה הגדולה. במשך שבועיים העלה בז'אר מופעים ברחבי העיר, חזר אל הקהל שלו והחזיר לו.

בפסטיבל של 1992 הוקדשו הדיונים ל"קולה של האשה המרוקנית". גם לקולה של האשה המושתקת. מונטאנרי בחר סרטים שאיש לא הקרין קודם, אירגן דיונים וסמינרים עם טובי המרצים בגנים ובכיכרות קטנות, שהיו פתוחים לקהל. האכסדראות המפוארות של הבניין הישן, המעוטר בפרסקות של מלאכים ופסלי אלים, אירחו מזנון מרוקני. באופרה הישנה העלה ערב של זמרי קברט אהובים וזקנים ממרוקו. הקהל שר ובכה והיה מאושר.

בעונת1996  החזיר את ראשי המחול הפוסט-מודרני השכוחים למרכז הבמה. בחללים מפתיעים, במבואות של בניני ציבור, ניסו רקדני להקה בשם Le Quartour Albrecht Knust לשחזר את הריקודים של איבון ריינר (Rainer), המהפכנית של שנות ה-60, שמעולה לא הפסיקה לנסות. Continuous Project – Altered Daily וטריוA  נרקדו ברחבי העיר.

הוא אירגן דו-שיח מדהים בין סטיב פקסטון  (Paxton)לבין ריינר, שגם הקרינה את סרטיה. הוא הזמין את פקסטון ואת ליזה נלסון לערב שלם של אימפרוביזציה, שהותיר את הקהל על רגליו, שואג בהתלהבות. והוא לא נתן לדומיניק בגואה חברו למות, ושב והעלה את הריקודים שלו.

בפסטיבל האחרון הזמין את ריימונד הוך (Raimond Hogh) להיות המארח הרשמי, זה שמזמין אמנים ומראה מה שהוא אוהב, במסגרת "ימים של דלת פתוחה בתוך בית המלאכה של היצירה שלי". בחצר ה"אגורה" הריקה, המעוטרת שורת קשתות, יצר הוך בערב מתמשך אחד את אחר צהריים של ריימונד ה', מופע חד-פעמי. מי שהיה מוכן לכך נשאב לתוך עולם של שקט, של מדיטציה, של פרטים המקבלים מעמד של חד-פעמיות, כמעט קדושה של פולחן זן.

צריך לקחת מעט מהאומץ של מונטנארי עצמו ולהקדים ולומר שהוך הוא אמן גדול, גם אם גיבן. הוא נמוך קומה, ראשו יפה והוא מתעסק בתמציות של התרבות – אולי נוגע בלבן של היצירות הגדולות והידועות ביותר,  אגם הברבורים,  פולחן האביב, אחר צהריים של פאון, שנדמה שלעולם לא ייפסק הענין בה ובמי שיצר אותה, ואצלב ניז'ינסקי. הוך כאילו מגיש לנו בידיים רועדות את הלב החי של היצירה. מה אנחנו זוכרים מאגם הברבורים, אם לא את רפרוף הזרועות-הכנפיים, את טיפוף רגליה של אודט, את האהבה הגורלית, את חוסר היכולת שלה להתממש?

הוך מקים את היצירה מחדש מאבני הבניין היסודיות שלה, עם התוספת הייחודית שלו-עצמו: מה זה לאהוב גיבן, איך החטוטרת הופכת לחפץ כמעט מקודש, יצוק בגבס, עד כמה הכוריאוגרפיה היא תוספת? קוביות קרח שמונחות בין שני גופים חמים נמסות, כדי לשאול עד כמה הקרבה מסוכנת – מה נמס באותו רגע מרטיט, הקרבה? האפשרות לקרבה? הריחוק?

טיפוף הבהונות של הבלרינה הוא סימן. הוא יכול להישמע גם כשהיא שוכבת. הבלרינה, בשמלת ברבור שחור, לרגע באמת משחזרת את הריקוד כשהיא על רגליה, אבל במשנהו היא חוזרת עליו במצב של חוסר תנועה, על כיסא, או שרועה על הקרקע. באחר צהריים של ריימונד ה', אורנלה בלסטרה הנפלאה רקדה בתוך אחת הקשתות. היא נראתה כדמות כמעט דו-ממדית, אודט המרימה את זרועותיה שוב ושוב בתחינה בעיני רוחו של זיגפריד האוהב, הבוגדני.

חלק מהיצירה היו חפצים מיניאטוריים, שבהם אפשר להתבונן בהליכה לאורך החומות עם זכוכית מגדלת. זהו המוטו של הוך – הגדלה והקטנה של הפרט המשמעותי ביצירה ומיקוד, שהוא הרבה מעבר לנוסטלגיה. הוך הופך את הנוסטלגיה ליצירת אמנות אישית מאוד. אנחנו חולקים רגע חד-פעמי, אמר הוך על יצירתו, שלא צולמה ומשתתפיה לא קיימו חזרות. כל הנוכחים חוו את הרגע המאגי של מפגש ראשוני בין הצופה לאמן שעל הבמה.

השנה אירח ריימונד הוך את מריל טנקארד, רקדנית וכוריאוגרפית אוסטרלית

המוכרת לקהל הישראלי מהקטע הידוע כל כך של פינה באוש,היצירה שבה כעשרים גברים מרעיפים "תשומת לב" על אשה אחת במשך כמעט רבע שעה, הרעפה שהופכת את המגעים הנעימים למדי לסיוט מתמשך. מריל טנקארד רקדה שנים רבות בלהקה של באוש, ואחר כך הקימה להקה משלה במלבורן שעמה גם ביקרה בארץ.

טנקארד הגיעה עם רקדן המבצע מחול נסער, שעליו הולבשה המוסיקה של  פולחן האביב, התואמת להפליא את הייאוש, העוצמה וההקרבה של המחול המקורי. כל זה על רקע של עבודת וידיאו מאת רג'יס לאנסאק(Regis Lansac) , עשירה וכמעט דתית בדימויים שלה.

הוך גם הזמין את טנקארד להקרין סרט שבחרה להקרנות של אחר הצהריים. היא בחרה בחלום רוקד, בעקבותיה של פינה באוש – הסרט החדש שצולם עוד לפני מותה של באוש, המתאר את יצירת קונטקטהוף בביצוע בני נוער, בין גיל 14 לגיל 19, אחרי שסרט דומה נערך עם אנשים בשנות ה-60 לחייהם. בסרט, שבו בני נוער חסרי כל ניסיון בריקוד מתאמנים ביחסים, מאששות היוצרות אנה לינזל וריינר הופמן את האמונה העמוקה של באוש שהחיפוש אחר אהבה – עם כל הפחדים, החששות והתקוות הנלווים אליו – הוא מה שמניע בני אדם.

עבודתו החדשה של חופש שכטר עטופה בשכבות סאונד המאיצות את הדופק. הלהקה על הבמה צעירה, הרקדנים וירטואוזים, אבל גם הם נעים בשפיפה, צעדיהם קטנים וצפופים והם מתגודדים כמי שחייהם יצאו מזמן משליטתם. אין זה מופע רוק של מנצחים, כמו בעבודה קודמת של שכטר, Political Mother, אלא יותר קינה  נזעמת, פראית, על דיכוי ועל מחיקת הפרט. לכן הקהל הרב שגדש את זירת המופע – על הבמה הענקית היו מלבד הרקדנים 24 נגנים שהפיקו סאונד רב עוצמה – לא רקד כמו במופעים דומים. הקצב לא הספיק כדי להתעלם מהצער וממסקנות אחרות שמעלה המחול הקבוצתי הזה, שבו כוחות המלחמה נלעגים והאנשים הם עדר טועה.

באחר הצהריים האחרון של הפסטיבל, בדיוק לפני המופע של שכטר, הגיע תורו של מונטנארי עצמו להראות את הבחירה שלו ל"הצגה היומית". הוא בחר בסרט שביים טוד בראונינג בשנת 1932, בשם Freaks – התהלוכה המפלצתית. הסרט מתאר אנשים המוצגים בקרקס בגלל עיוותים גופניים קשים בגופם, אבל המצלמה הופכת את היצורים הנלעגים לגיבורים, אלו שנלחמים לא רק על חייהם, אלא גם על אמת, על צדק ועל האהבה.

צריך אומץ לב ונחישות כדי להראות היום את היריד האנושי המקברי הזה – תאומות סיאמיות, אדם חסר גפיים שכולו רק ראש וגו, גמדים, עיוותים שהיום כמעט אין סיכוי לפגוש. וכל אלה הם בני אדם, שחיים וצוחקים ומתפרנסים ובעיקר אוהבים. הסרט הזה הוא מחילה לאנושות על שלא יצאה מושלמת, דמוית אלוהים כפי שהיתה רוצה לדמות את עצמה. לא רואים עלינו, אומר הבמאי, אבל כולנו מוזרים. החטוטרת לפעמים נסתרת מן העין.

גבי אלדור – מבקרת וסופרת מחול, במאית ושחקנית, מייסדת ומנהלת אמנותית שותפה של התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בין יתר תפקידיה שימשה מנהלת אמנותית שותפה בתחרות המחול הבינלאומית "הבניולה" בצרפת, כתבה את הערכים על מחול ישראלי לאנציקלופדיה לארוס. קיבלה את פרס רוזנבלום לאמנוית הבמה. מלמדת בסמינר הקיבוצים. בקרוב יראה אור ספרה ואיך רוקד גמל על משפחתה, מחלוצות המחול בארץ-ישראל