אנטוניו דמסיו מגדיר כל התבוננות ברגשות אינדיווידואליים תהליך אמנותי. התבוננות זו מקומה, לדעתו, במערכת הנוירולוגית שאחראית לא רק ליכולת היצירתית, אלא גם למערכת שמופקדת על תחושת האושר שנובעת על פי רוב מכל תהליך שכזה. דמסיו, כמובן, נזהר מאוד מכל שימוש לא מדעי במושג רגשות. כשהוא מדבר עליהם, כוונתו למה שמוגדר בנוירולוגיה המודרנית רגשות ראשוניים או רגשות אוניברסליים: שמחה, צער, כעס, הפתעה וגועל. ברגשות נוספים דמסיו רואה רגשות משניים או סוציאליים. כלומר, הם תלויים בסביבה החברתית והתרבותית שבה אנו חיים. מובן שרגשות הם אמצעי אזהרה ועזרים לניווט ולארגון של תופעות בחיי היומיום. הם מעשירים את החוויה הקיומית, מכיוון שביכולתם לשמש בסיס למבנים ולסטרוקטורות. כל יוצר ומחנך בתחום המחול מכיר את הרתיעה מהבעת רגשות שאנחנו מכנים "בנאליים". ההבחנה של דמסיו בין רגשות ראשוניים לרגשות משניים יכולה לסייע, כצעד ראשון, לארגון הרגשות ולהפיכתם לצורה בנויה כהלכה. באופן זה הם ישמשו בסיס יצירתי בתהליך העבודה. דמסיו טוען שייחודם של הרגשות הראשוניים הוא בהפיכתם לכלי תקשורתי. הכוונה לרפרטואר של רגשות, שבאים לביטוי באופן בלתי אמצעי בשפת הגוף של כל יצור אנושי וכך הופכים לשפה גופנית שביכולתה להשלים, אם על דרך החיוב אם על דרך השלילה, את השפה המילולית.
אופן התרגום של רגש לעשייה אמנותית הוא שאלה שמעסיקה את דמסיו זמן רב. כנוירולוג שעובד שנים רבות באוניברסיטאות שונות בארצות הברית, עסק דמסיו עם רעייתו חנהדמסיו, גם היא נוירולוגית, במצבים רגשיים שמאפיינים יוצרים העוסקים בתחומי אמנות שונים, שבהם משחקת שפת הגוף תפקיד מרכזי. תופעות גופניות, כמו הבעות פנים, חיוורון, רעד וכיפוף הגוף, הן ביטויים חיצונייםשל רגשות. במינון נכון אפשר להפוך ביטויים אלה לאמירה אמנותית. אבל איך מתמודדים, לעומת זאת, עם פעימות לב חזקות, זיעה קרה או התכווצות כלי הדם והתרחבותם? בכל אלה דמסיו רואה תופעות גופניות פנימיות.
בחקר המודעות האישית והיצירתית הוא מבחין בשני שחקנים עיקריים: האני והאובייקט שאליו מתייחס האני. מערכת היחסים בין שני שחקנים אלה העירה את המודעות האישית והגופנית שלנו לנעשה סביבנו, וכך גם לגירויים היצירתיים בסביבה היומיומית של כל אחד מאתנו. דמסיו טוען שכל התייחסות של האני לאובייקט שמחוץ לו משנה את האובייקט בראי האני. כמו שאי אפשר לרקוד פעמיים באותו הגוף, בלי המודעות שהגוף השתנה בין הפעם הראשונה לפעם השנייה, כך אי אפשר לכלול יותר מפעם אחת אובייקט חיצוני באני הקיים, בלי שהמודעות אליו תשתנה. האופן שבו מבטא האני את ההתנסות שחווה הפך בחקר המחול המערבי בשנים האחרונות לשאלה מרכזית בעיסוק באימפרוביזציה: מהי מידת הסובייקטיביות האישית ובאיזו מידה מודע האני לתנועה שהוא מבצע ולתופעות הגוף הפנימיות שמתלוות אליה? האם יש הבדל מהותי, כפי שנהוג לחשוב, בין תנועה "אמנותית" לבין תנועה "יומיומית" מנקודת התייחסותו של האני? באיזו מידה משתמש האני בהבעה גופנית כדי להגן על עצמו בחיי היומיום? האם יכולה הבעה גופנית זו לשמש גם חומר יצירתי? אמירותיו של דמסיו חופפות בנקודות רבות לתורתה של אנה הלפרין, שמנוגדת לתיאוריות הרווחות של משיכת קו מוגדר ביו עשייה אמנותית לשימוש בהבעה גופנית בחיי היומיום. אילו תהליכים נוירולוגיים קובעים באיזו תנועה נבחר בשיעור אימפרוביזציה, שואל דמסיו. באיזו מידה משתמש האני במודעות מרחבית שבה התנסה בחיי היומיום, לצורך תיחום בחירתו בשיעור האימפרוביזציה? ואיך משתמש האני בניסיוןהחושי שאסף ביומיום לצורך החלטה יצירתית? התנהלות לא מודעת של הגוף בחיי היומיום משתקפת לעתים קרובות בשיעורי אימפרוביזציה עם תלמידים, שתהליך למידה זה עדיין אינו מוכר להם. כאן המקום לציין, שדמסיו דוגל בהבעה גופנית מודעת, אך אישית ככל שניתן, כבתהליך לימודי שתפקידו לטפח את היכולת היומיומית בדרך למודעות גבוהה יותר של היכולת היצירתית.
"הארכיון התנועתי" האישי חשוב לדמסיו בכל דיון על ההתפתחות האישית. בבסיס ארכיון זה עומדת היציבות הגופנית כמשקפת את היציבות הנפשית. דמסיו מגדיר יציבות זו מבנה קבוע בתוך תהליכים משתנים במציאות שסביבנו. אם עד כה טענו, שאי אפשר לרקוד עם אותו גוף פעמיים, נטען עתה שבמסגרת אמירה זו משמשת היציבות עוגן קבוע, שמאפשר תפקוד יומיומי ועמידה במשימות היומיום שעל האני לפתור. מבנה סטרוקטורלי זה מאפשר גם הבנה ומודעות גבוהות יותר במשימות שקשורות בעשייה האמנותית. המינון הנכון בין קביעות והשתנות, בין הצפוי מראש והלא ניתן לצפייה מראש, מוגדרים על ידי דמסיו בסיס ליכולת לאבחן את רגשותינו האישיים ולנתח אותם. כך הוא שם דגש על התפקיד המרכזי שיש להם בדרך שבה אנו אחראים לאיכות חיינו. מחקר המחול ניסה להגדיר את הקשר בין חוקיות זו לחוקיות ביצירת המחול. במאמצים להגיע להגדרה זו עמדה שאלת המינון במרכז תשומת הלב. האם המינון בין חוקים מובנים לבין מה שלא ניתן לצפייה מראש הוא המפתח ליצירתמחול טובה? באיזו מידה המוכר משמש מפתח לאיכות ובאיזו מידה אנחנו דוחים את החדש? מה צריכה להכיל החוויה התנועתית החדשה, כדי שתתקבל על ידנו ללא הסתייגויות? דמסיו טוען שמה שהוא מגדיר "מודעות מורחבת" מעניק לנו את היכולת להכליל את החדש והלא מוכר בארכיון התנועתי שלנו, להפוך אותו בתוך זמן קצר יחסית לחלק מארכיון זה. כך הוא נעשה מוכר וניתן לצפייה מראש. טענה זו תואמת את טענתה של אנה הלפרין, שלפיה הופכת כל התנסות לחלק מן הארכיון היצירתי האינדיווידואלי. המודעות המורחבת מוארת, לדברי דמסיו, על ידי התבוננות בעבר אך ורק במידה שהארה זו מסייעת לנו בהתמודדות עם ההווה. גם האפשרות לדמיין את העתיד ולהשפיע במידה מוגבלת על התהוותו היא כלי חשוב בדרך לקבלת אחריות לאיכות חיינו בעתיד. עוד טוען דמסיו, שמודעות מורחבת זו מוגבלת ליצור האנושי ואין למצוא אותה אצל שום יצור אחר. לדבריו, ההכרה במודעות זו וטיפוחה הם הפתח להכרה ולמיצוי כישוריו היצירתיים של כל אינדיווידואל. המודעות המצומצמת מקנה לנו את החוויה הרגעית: אנחנו מתבוננים במעופה של ציפור, אנחנו חשים כאב; המודעות המורחבת ממקמת חוויה רגעית זו במכלול הזיכרון החווייתי שלנו והיא יכולה, אם נרצה בכך, להפוך למרכיב יצירתי הן בבחירות שנבחר בחיי היומיום והן בהחלטות אמנותיות.
האני האוטוביוגרפי מתקיים וניזון, על פי דמסיו, מחלקים נבחרים מתוך הזיכרון האוטוביוגרפי. המודעות המצומצמת ניזונה מן הגירויים החושיים של כאן ועכשיו ואין לה יכולת לאמוד, לבחור או להעדיף. תפקידה הייחודי הוא לקלוט ולשדר. המודעות המורחבת היא זו שמשלבת את ההתנסות במבנה סטרוקטורלי קיים של תחושות מן הזיכרון, וקובעת את מקומה ואת חשיבותה במבנה בהתאם לצרכים הקיומיים. תהליך זה מזכיר, ללא ספק, את התהליך היצירתי ולענייננו, את התהליך הכוריאוגרפי; הזיכרון האוטוביוגרפי מורכב מאובייקטים שאנחנו עושים בהם שימוש בתהליך היצירתי. המודעות המורחבת בוחרת את האובייקטים. המודעות המצומצמת מחזירה לאני, לאחר הבחירה, את היכולת לעשות שימוש במודעות המצומצמת כדי לשמוח, להתרגש, להתעצב או להיגעל מבחירת האובייקט. את מערכת היחסים בין שתי המודעויות מגדיר דמסיו "חוש ההכרה העצמית". חוש זה הוא אחד התנאים החשובים להצלחתו של כל תהליך לימודי. יכולתו של הזיכרון התנועתי לשמר מספר רב של תנועות והתנסויות גופניות בעת ובעונה אחת ועל פני מרווח זמן גדול, הובילה את מחקר המחול למסקנה שיש לשים את הדגש העיקרי בלימודי המחול על טיפוח מגביל של שתי המודעויות. חקר המחול עוסק בסוגיה שאפשר לנסח כך: מכיוון שלעולם לא נראה פעמיים אותו מעוף ציפור ולעולם לא נחוש פעמיים בדיוק באותו כאב, עלינו ליישם את ההבנה שכל התנסות תנועתית חדשה היא סך כל האובייקטים הביוגרפיים הרלוונטיים שעומדים לרשותנו באותו רגע. הניסיון ליישם תפישה זו כבסיס חדש להוראת המחול עומד היום במרכז הדיון בנושא זה. בעבודה קבוצתית מהווה מכלול הזיכרונות האוטוביוגרפיים את התשתית לתהליך היצירתי. משחק הגומלין בין סך כל המודעויות המצומצמות וסך כל המודעויות המורחבות בקבוצה הוא הגורם היצירתי בתהליך. תהליך זה מאפשר מרחב פעולה להבנת האני הביוגרפי ולמקומם של הרגשות בתוכו. התהליך הביוגרפי הוא תהליך מנטלי, שמשתמש במרחב הדמיון האישי ליישום התנסויות תנועתיות.
מרחב זה הוא המקום לעיבוד זיכרונות חושיים כמו תמונות וחוויות חזותיות, צלילים ותנועות. הוא גם מאפשר מיקום מחדש של חוויות שקיימות בזיכרון. במיקום מחדש הכוונה, על פי דמסיו, היא גם למינון מחדש. עוצמת החוויה וחשיבותה במציאות העכשווית ישתנו בהכרח ממקרה למקרה. יכולת מינון זו מקבילה גם היא ליכולת המינון שתבוא לידי ביטוי בכל עשייה אמנותית.
אם נשאל, לדוגמה, מהו פטיש, תתרכז המודעות המורחבת שלנו במכלול האסוציאציות והתמונות (האובייקטים) שברשותה ושמתייחסים למלה פטיש (המלה פטיש נבחרה, בין היתר, בגלל האסוציאציה התנועתית-המוטורית שהיא מעוררת). עם זאת, נוכל בקלות לנסח הגדרה קוגניטיבית. מכלול הזיכרונות (בניית נדנדה בילדותנו), התחושות (פציעה מפטיש), הדמיונות (חלמנו על אותה פציעה) והרעיונות האמנותיים (יצרנו כוריאוגרפיה עם פטישים) יהיו נוכחים בהכרתנו, אך לא יבואו לידי ביטוי וגם לא ישבשו את יכולת ההגדרה הקוגניטיבית שלנו. עם זאת, אלה אוצרות חשובים של האני שלנו ואין ספק כי יבואו לידי ביטוי במצבים חופפים בעתיד (בניית נדנדה עם ילדינו, זהירות יתר בעבודה עם פטיש בעתיד או יצירת כוריאוגרפיה עם חפצים דומים). במלים אחרות, האני האוטוביוגרפי הוא תהליך מתמשך של הצגה ושימוש ברבדים שונים של מרכיבי הזיכרון האישי. המרכיב החשוב ביותר בביוגרפיה שלנו הוא היכולת האמינה של הפעלת האובייקטים הנתונים למודעותנו, כמעט בכל סיטואציה. לפסיפס השלם של אובייקטים אלה קורא דמסיו זהות. ברור שאובייקטים אלה מחולקים למערכות נוירולוגיות מרושתות. עם זאת, דמסיו מגדיר את היכולת להפעילם ריכוז היכולות היצירתיות שברשותנו.
חלק ניכר וחשוב מן האובייקטים שברשותנו הם תוצאה של תכונותינו האישיות. דמסיו כותב כי אישיות היא מכלול התכונות המולדות והנלמדות המאפיינות אותנו, ובזאת אין הוא מחדש דבר. החידוש שבדבריו בא לביטוי בהבחנה בין הזהות בזמן ובמקום של קישורים בין המערכות הנוירולוגיות השונות והיכולת לסנן רגשות ותחושות ברבדים שונים לאובייקט הבעה אחד. רעיון זה מחזק את התפישה שהאימפרוביזציה אינה רק כלי העשרה ללמידה יצירתית, אלא מרכיב מרכזי בכל תהליך למידה. למידה זו פירושה הקניית יכולת להפוך כל תחושה או ריגוש לצורה מובנית, המאפשרת תקשורת לשונית או אמנותית עם העולם הסובב אותנו. אנחנו יכולים להתלהב משחקן מחונן שמגלם אישיות שונה מאישיותו במציאות, אף על פי שאנחנו מודעים קוגניטיבית לעובדה שבמציאות הוא אישיות אחרת מזו שהוא מגלם. ידיעה זו אינה מונעת מאתנו להיסחף רגשית אחרי אישיותו הבימתית. ידיעה זו תפקידה לייצב את המודעות המורחבת שלנו, כדי לאפשר למודעות המצומצמת להתרגש באותו רגע. מיד לאחר אותה התרגשות רגעית מן העשייה האמנותית, תיכנס המודעות המורחבת לפעולה ותאפשר לנו להמשיך ולהתרגש אך ורק מן האמירות האמנותיות שמתקשרות עם ההתנסויות החברתיות והתרבותיות שאגרנו בארכיון הזיכרון האישי שלנו.
תהליכים אלה של יחסי גומלין בין המודעות המורחבת (הייחודית לאדם) והמודעות המצומצמת (שאותה אפשר למצוא ברמות התפתחות שונות אצל כל יצור חי) מובילים על פי דמסיו, בסופו של תהליך, להכרה ברגשות הראשוניים שלנו כבפוטנציאל יצירתי ולהעשרת יכולת הביטוי הגופנית של כל אחד מאתנו.
ביבליוגרפיה
Damasio, R. Antonio: The Feeling of What Happens Body and Emotion in the making of Consciousness, New York, 1999
Gallese, Vitorio and Goodman, Alvin: Mirror Neurons and the Stimulation of Mind-reading, in Trends of Cognitive sciences, 1998