מחוללים, מחול-חברה-תרבות בעולם ובישראל מאת נעמי בהט רצון, הוצאת כרמל, ירושלים, 265 עמ",  מאת  רות אשל (באדיבות עיתון הארץ)

 מדף ספרי המחול של חוקרים ישראלים הוא דל; הספרים הבודדים שיצאו לאור מתמקדים בעיקר במחול הבימה ובמחול העם הישראלי מההבט ההיסטורי (אשל, מנור, פרידהבר). לראשונה יצא לאור בארץ ספר המתמקד יותר בהבט האתנוגרפי ופחות בהבט ההיסטורי, ועוסק במושגים כלליים במחול כמו גם בהבט הישראלי.

אין זה ספר פרי מחקר, אלא ספר שמביא לידי ביטוי את  הניסיון העשיר של בהט בהוראה וביכולת להעביר ידע בצורה מתודית ומסודרת – מעין סיכום מעובד  של הרצאות.  להוציא הפרק על המחול תימני, רוב הפרקים מתבססים על מחקרים של אנשים שונים ובכל נושא יש הפניה לחוקרים ולמקורות.

בהט מצטרפת לרשימה מכובדת של חוקרים המנסים להגדיר את הסוגה "מחול"; הגדרה שעיקר חשיבותה לצורכי מחקר אקדמי היא ביכולת להיעזר בהגדרה כדי לסמן גבולות בין מדיה שונים, דווקא בעידן הנוכחי, הפוסטמודרני, שבו הרב-תרבותיות והדיסציפלינות השונות באמנות נמזגות זו בזו והגבולות מיטשטשים. בפרק הראשון מביאה בהט מספר הגדרות של חוקרים ומציינת כי הללו אינן מספקות, אך אינה מפרטת במה הן עונות על ציפיותיה ובמה לא.

בפרק השני מנסה בהט להשליט סדר בסוגי המחול ולהבהיר לקורא את המהלך ההיסטורי של פיצול המחול לתפקידים שונים: ממחול אתני למחול פולחן, מחול עם, מחול חברה ועד מחול בימה. הפרק מלווה  בתרשים גרפי של פירמידה, שבבסיסה המחול האתני ובקודקודה מחול הבימה או המחול האמנותי (מושג שבהט מסתייגת מהשימוש בו).

בספר מוקדש גם פרק למחול האתני בישראלי, כולל מחול בתנ"ך, עם שפע של פסוקים המתארים אירועים בסיפור התנכ"י, הקשורים למחול. בצדק היא מגיעה למסקנה שאיננו יודעים כיצד רקדו אבותינו, ובכל זאת חסרים התיאורים  התנועתיים העשירים הקשורים לרגלים, המצויים בתלמוד הירושלמי והבבלי  כמו גם במישנה.

הפרק "מחול בתפוצות" מסתמך בעיקר על מחקריו הרבים של ד"ר צבי פרידהבר המנוח. בהט מתארת את המחול במחזור השנה  היהודי: מחול בשבת, בסוכות, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח , ל"ג בעומר, שבועות וט"ו בשבט. יש גם התייחסות למחול החסידי.

הספר פותח אשנב למחולות של יהודי כורדיסטאן, אל המחול בחסידות, ואל המחולות בחברה הערבית, הדרוזית, הצ'רקסית, והארמנית בישראל. חבל שאין תיאור של דגמי יסוד של הצעדים והמקצבים האופייניים, אבל יש הפניה לביבליוגרפיה. מקום של כבוד ניתן למחול התימני, שבהט היא מחוקריו הראשיים בארץ, ושחלקים ממנו ניתן למצוא במאמרים וספרים קודמים פרי עטה. עם זאת חסרה התייחסות למחול העדה האתיופית.

באחד הפרקים הטובים בספר, עוסקת בהט במחול ההורה וגלגוליו, כרכיב ביצירת תרבות בחברה חדשה, בליווי לקסיקון של דגמי הצעדים העיקריים בריקוד זה. הלקסיקון כולל מילון תנועות ובהן, דריכה, רקיעה, אחיזת כתפיים, צעדי ריצה, צעד תימני וכדומה.

בהט מתארת את התפתחות מחולות החברה באירופה, ומעניין לראות כיצד בפרק זה עושה בהט שימוש בטקסטים מתחום הספרות היפה האירופית, המשמשים עדות למיקומם של מחולות חברה בעיצוב דרכי התנהגות; ביניהם קטעים מתוך יצירות ידועות כמו  גם הוא באצילים של מולייר,  אהבה וגאווה של ג'יין אוסטין, דניאל דירונדה של ג'ורג' אליוט, ועוד (ראה מאמרה של בהט בגליון זה).

אחד הפרקים המעניינים בספר עוסק במחולות חברה כביטוי לתקשורת ומחאה, ומתאר את התפתחות הרוקנרול, הדיסקו וההיפ-הופ.  המחברת יוצאת מתוך הנחה שהריקודים מוכרים, אך דומני, שהיה מקום להרחבה ואולי גם לניתוח לקסיקון התנועה האופייני לכל ריקוד, וכדאי היה לנסות להסביר מדוע נוצר דווקא מילון תנועות זה.

הספר מיועד בראש ובראשונה לאנשי מחול, למורים, לחוקרים, לתלמידים ברמות שונות של ידע אקדמי, אבל גם לשוחרי דעת, לכל מי שדרכי ביטוי בחברה האנושית מעניינות אותו.