אומרים על ממציאים שהם אנוכיים, שהם רודפי כבוד ופרסום, אומרים שהם נתונים למשובות רוח, אומרים שהם סובלים מרגישות יתר, מתסביכי רדיפה, אומרים שהם פועלים בחוסר סדר, שהם מתנהלים מתוך אינסטינקטים ולא מתוך מחשבה, שאינם מבינים בניהול, אינם מבינים בענייני כספים, שאינם מבחינים בין עיקר לטפל, שהם עילגים, שהם הנציגים הגרועים ביותר של עצמם, שהם עירוב של תמימות ונוכלות. מוכר? אין פלא. הרי דברים דומים נאמרים "בשבחם" של אמנים בכלל ובמחול בפרט.
עד להקמת החממות הטכנולוגיות היו למדינה קשיים בחיבור בין תמיכות לבין מחקר ופיתוח. איך להבטיח ניצול נכון ויעיל של כספי הציבור? איך לעזור לממציאים לעזור לעצמם? איך לעשות זאת מבלי לפגוע בחופש המחשבה והיצירתיות שלהם? איך להימנע מפגיעה ברגישויותיהם? איך להגיע לניצול מרבי של פירות ההשקעה בכישרונם? נשמע מוכר? אין פלא. הרי לבטים דומים מלווים את התמיכות באמנויות בכלל ובשל התקציבים הקטנים – במחול במיוחד.
בדומה לממציא, גם ליוצר דרוש צוות מתאים של מבצעים, דרושה סביבה מתאימה לפיתוח היצירה, וכלים שיאפשרו לו להגיע למצוינות. בדומה לממציא, נושאי מינהלה, הנהלת חשבונות, עריכת חוזים והפקה אינם מעניינים אותו. כשהעיסוק באלה נכפה עליו, פוגע הדבר בריכוז, ביצירתיות, ביכולת הפיתוח – כלומר, פוגע בעיקר שלשמו נועדה התמיכה הציבורית מלכתחילה (בשעות של קושי ביצירה העיסוקים הללו יכולים לשמש לבריחה מהתמודדות עם העיקר וכך להזיק גם לאיכות האמנותית). לממציאים, כמו ליוצרים, נחוצים שותפים מקצועיים, שמעצם הגדרתם בתוך הארגון או מחוצה לו, יהיו בעלי אינטרסים זהים לשלהם: שלא יעשקו את רכושם האינטלקטואלי, שלא יתחרו בהם, שלא יקנאו, שלא ירכלו, שלא יפגעו בהם ברגעים הרגישים ביותר של לידת הרעיונות ועיצובם. שותפים/יועצים שיושיטו להם יד בשעות של ספק, שיעודדו אותם כשהמוזות חומקות, שיידעו לבקר אותם בזמן המתאים, שימנעו מהם טעויות מיותרות, שייצגו אותם נאמנה וייעלמו כלא היו בשעת חלוקת השבחים, הקידות ומחיאות הכפיים. קשה למצוא שותפים כאלה. בשל אכזבות העבר, הנטייה היא אפילו לא לנסות למוצאם. "תנו לנו את הכסף (עד כמה שניתן יותר, כמובן), אנחנו כבר נסתדר", הם אומרים לנציגי המינהל לתרבות.
בדומה לחברת חממה, שם סיכויי ההצלחה תלויים במידה רבה בשותפיו של הממציא, בצוות החוקרים והמפתחים, באיכות שירותים שונים (מעבדות, מעצבים תעשייתיים ועוד רבים אחרים), שאין לו האמצעים לממנם כל עוד הוא פועל לבד בשטח, דרושים לכוריאוגרף רקדנים טובים שאת מלוא משכורתם אין הוא יכול לממן מההקצבה הצנועה שקיבל, מעצבים שונים ומוסיקאים שאין סיכוי שיוכל לממן מתקציבו הדל. להתחלק בשעות עבודתו של רקדן מוכשר, או להתפשר על רקדן פחות מתאים שיוכל להקדיש יותר זמן?
בהיעדר תקציב מתאים מתפשרים על רמת הניהול, על איכות האמצעים, חללי העבודה, החוזים, ההפקה, השיווק ובסופו של דבר על האיכות של "המוצר", או היצירה.
רואה חשבון טוב ומנהל חשבונות אמין צריך? ומפיק צריך? ואיש שיווק? יועץ פרסום? ומשרד יחסי ציבור? ועו"ד? חברת הסעות? חברת הובלה? פקס צריך? וטלפונים? ואתר אינטרנט?
בעוד שממציאים זוכים לכל אלה במסגרת החממות הטכנולוגיות, הרי היוצרים נאלצים להקדיש חלק נכבד מזמנם, מרצם, מחשבותיהם והתמיכות שהם מקבלים כדי לעסוק בנושאים מינהליים, בנושאי הפקה, בניהול חשבונות, בחיפושים אחר חללי עבודה מתאימים, בתיאומים ובריצה בלתי פוסקת אחר הכסף.
למרבה הפלא, גם כיום, לאחר שהחממות הטכנולוגיות הוכיחו עצמן מעל לכל ספק, יעדיפו ממציאים לא מעטים להשקיע מאמצים כבירים, לבזבז ימי עבודה יקרים ולשחוק את עצמם בריצות אחרי מימון עוקף חממות, בתקווה לשמור על "עצמאותם". הם יגייסו את המשפחה, את החברים, משקיעים פרטיים חובבנים שמשחקים בתקווה להתעשרות קלה ומקצוענים שברוב המקרים ישיבו פניהם ריקם. נשמע מוכר? אין פלא. הרי קשה לפגוש כוריאוגרף שלא עובר את מסלול הייסורים הזה לפחות פעם בשנה.
מדוע קשה לממציאים לא מעטים להתכנס למסגרת של חממה? האם אובדן הפרטיות מטריד אותם? החשש לשמירה על הסודיות? האם החשיפה המוקדמת של תהליכי מחקר ופיתוח לדיאלוג עם ניהול חיצוני "עסקי" מפחידה אותם? האם מתן אחוז נכבד מהמניות לחממה הוא שמטריד את הממציאים/יזמים? האם התשלום הצנוע על השירותים הרבים שמעניקה החממה נראה להם מוגזם? ואם כך, האם זה מתוך אי הכרת העלויות הגדולות בהרבה של אותם שירותים כאשר ייקנו עצמאית? גם כאן רב הדמיון בינם לבין הכוריאוגרפים העצמאיים.
החממות הטכנולוגיות נותנות חסותן ליזמים לתקופות מוגדרות. במהלך שלוש שנים של הבשלת המחקר והפיתוח צריכים היזמים, בעזרת החממה, לחפש לעצמם קשרים עסקיים ומימון לשנים שלאחר היציאה לעצמאות. קרנות ישראליות, קרנות חו"ל, חברות מובילות בארץ ובעולם – כל אלה סורקים את יבול הטכנולוגיות של החממות כדי לבחור מתוכן את הפרויקטים המעניינים אותם ביותר. פרויקטים שלא מוצאים נתיבות אל עולם העסקים – נמכרים או נסגרים. כאן טמון עיקר ההבדל בין דגם החממות הטכנולוגיות לבין אלה שאני מציע למחול. הרי במחול אין עולם עסקים רב גוני שיוכל לקלוט את הלהקות על פי שיקולים של עניין וניתוח סיכויי רווחים עתידיים. להקה תוכל לפתח צבר של הזמנות למופעים, לפסטיבלים בעולם, הכוריאוגרף יוכל אולי להיקלט באחת הלהקות הגדולות, לקבל מדי פעם הזמנות מלהקות שונות בעולם, אבל ההחלטה על פעילות עצמאית מלאה תהיה תמיד בידי אותו ממסד – המינהל לתרבות והוועדות הציבוריות המלוות אותו.
האם הקריטריון היחיד להימצאות להקה עצמאית בחממה יהיה של זמן? האם די בשנתיים? שלוש? או אולי חמש שנים הן המינימום הרצוי? ואולי באמנויות הבמה דגם החממה צריך להיות גמיש ומותאם ליוצרים השונים, תוך פיקוח של ועדה מקצועית ציבורית? אולי יימצאו יוצרים נהדרים שיוכלו לפרוח רק תחת חסותה של חממה תומכת ואין הצדקה לשלוח אותם לעצמאות? מי יחליט אילו מהלהקות בשלו דיין לקבל תקצוב עצמאי הולם שיספיק לתשלום כל השירותים שניתנו להן בעבר מידי החממה ומעתה יהיה עליהן לשלם על כך מתקציבן, בלי לפגוע במצוינות?
למרות שאין לי ספק כי יתרונות שיטת החממות לתחום המחול העצמאי הם רבים ומשכנעים וטוב יעשו מקבלי ההחלטות אם יקדימו להקים את החממה הראשונה, חשוב עוד קודם לכך להקדיש מספר חודשים לבניית תקנון לחממות למחול. חשוב לקבוע את מבנה כוח האדם שיפעילן, להבטיח שכל הכסף המיועד ליצירה יגיע אליה ולא ייעלם בדרך על "צרכים ניהוליים" של המסגרת. התקנון צריך לתת מענה על המבנה הציבורי של החממות למחול, על הדרך לבחירת העומדים בראשן ועל שאלת הקריטריונים למשך שהיית הלהקות במסגרת התומכת, או ליציאת הלהקות מהחממות אל קיום עצמאי, או הפסקה של התמיכה שמשמעה – סגירה.
חמש-שש להקות עצמאיות תחת קורת גג אחת, עם מנהל המשמש ליוצרים אוזן קשבת ועין בוחנת, שדואג להם ולרקדנים לחללי חזרות, לשיעורים, לציוד, למופעים, ליחסי ציבור, לפרסום, להפקה, לניהול חשבונות, לחתימת חוזים, לגיוס חסויות ותמיכות, לחשיפה בינלאומית – כך צריכה, לעניות דעתי, להיבנות חממה למחול.
אני משוכנע שהניסיון המצטבר של המחול העצמאי הישראלי עד כה והשגיו הם ההצדקה הטובה ביותר להקים את החממות למחול, שעשויות להמשיך ולהזין את הקהל בארץ ובעולם ביצירה מקורית מלהיבה של יוצרים מוכשרים רבים, כדרך שחממות הטכנולוגיה ממשיכות לקיים את המחקר והפיתוח בישראל במרומיו של סולם ההשגים העולמי.
ערן בניאל – החל את דרכו כשחקן בתיאטרון, עבר לבימוי, כתיבה, תרגום וניהול אמנותי (מחלקת הדרמה של קול ישראל, פסטיבל עכו, החאן הירושלמי). בשנת 1996 החליט לממש את העניין הרב שהיה לו במחול ובמשך חמש שנים ניהל את פסטיבל "הרמת מסך". כיום חולק את זמנו בין פעילות בתחום הפסטיבלים והמחול לבין ניהול עסקי, המאפשר לו להתפנות לאמנויות.