כשהמסך עולה, הבמה כבר רותחת מעוצמת האנרגיה. עשרים רקדנים בפול ווליום מפעילים את "אומניפורג'" שהיא מכונה הצריכה אנרגיה כדי לפעול. מדי פעם יש נפילות אנרגיה, יש קאט של חושך, עלטה של שניות, ושוב הבמה מוארת. חלקי גוף של עור הרקדנים מואר, וחלקים גדולים אחרים מעוצבים בבגד צמוד לגוף כמו עור של טקסטורות שחורות המעלות על הדעת עור חיה. האנרגיה ממגנטת את הרקדנים יחד, הידיים והרגליים מזדקרות לחלל, כמו עקרב מיתולוגי המציג לראווה את כלי נישקו. כשהאנרגיה הראשית דועכת, הגפיים נצמדות לטורסו, ממשיך הגיבוי לזרום בתנועה גלית בתוך חלל הגוף.
"אומניפורג'" היא קומפוזיציה בנויה לתלפיות שיוצרת אסתטיקה של מכונת אפוקליפסה, ריקוד פוסט-אנושי, חגיגת הגוף שהפכה למכונת אפוקליפסה. הסולו של נורה סגאלה הנהדרת מאפשר לעקוב אחרי השפה התנועתית של הבודדת, ולרגע להסיט מבט מהאפקט של כח 'היחד' הקבוצתית. לא זוכרת שראיתי רקדנים עם התגייסות כה טוטאלית ויכולת ווירטואוזיות ודיוק.
במבט ראשון, "קוסמוס" מאת אדוניס, הריקוד השני בתוכנית, דומה לזאת של גודאני בתנועה הגועשת שלה לארכה. תהיתי על הבחירה כי בדרך כלל יש ניסיון לגוון את התוכנית בשתי עבודות שונות, אבל בחינה יותר מעמיקה מגלה את השוני ביניהן. בעוד ש"אומנפורג'" הוא פוסט עידן האנושיות, ב"קוסמוס" עדיין רוקדים אנשים בבגדים כחולים שיכולים להתאים לסלון תרבות שבעל כורחם מצאו עצמם בעולם של כאוס. התנועה שלהם כועסת, מכה, מצליפה, שוטפת את חלל הבמה. נידמה שהפתרונות התנועתיים נובעים מתוך מעיין יצירתי אין סופי, נישאים על ידי הרקדנים המופלאים ובהם בולטת ג'אורג'יה סקורצ'רה. לאורך היציאה יש תחושה של דחיפות, הזמן אוזל, וכשהקרב על האנושיות מסתיים בתבוסה, הנותרים לפליטה עוברים לשלב של רוחניות, קילוף החומריות, זיכוך (ולא אגלה את הפתרון המבריק). ומה נשאר? נשארת רק האהבה בין גבר לאישה, ואולי החיבור ביניהם, הוא לופ חדש של דורות יגדלו ויתעמתו אם השאלה, לאן אנו הולכים בעולם העכשווי? היש כוח שיעצור את ההרס? ואולי כל הנכתב, הוא בדמיוני בלבד, כי בסופו של דבר ייחודן של שתי היצירות הוא בשפתן התנועתית, ובאתגר הטכני שהוא מעמיד בפני הרקדנים ומעניק להם פלטפורמה לביצוע מרהיב.
