ביקורת מחול מאת רות אשל
רמי באר הוא כוראוגרף המגיב למציאות ויוצר בהשראתה. והפעם, אולי בעקבות הרפורמה המשפטית הוא בחר להקדיש את יצירתו החדשה לנושא זכויות האדם. רקדנית בגלימה לבנה היא שומרת הסף, מעין כוהנת גדולה, שארית של כורוס יווני עתיק שחוזה את העתיד ומרתיע. כשהיא רוקדת, הגלימה מעצימה את התנועה שלה ומעניקה לה מישנה תוקף.
זעם, כוח והתנגדות יוצרים תנועה החלטית, מהירה, כמו להספיק להשמיע קול כי הזמן אוזל, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי. הרקדנים לבושים בגדים קצרים שחורים צמודים לגוף, המינימום ההכרחי, כאשר חלקי עור גלויים בנדיבות, כמו להזכיר שמדובר בבני אדם, בשר ודם.
קו אלכסוני של אור יוצר שביל שחוצה את הבמה ועליו הרקדנים מתקדמים, נסוגים, רוקדים, הולכים, עוצרים, כמו מבקשים להשמיע קולם בתנועה. ומול הקו האלכסוני המנוקד באמירות בודדות, מתקדם קו ישר של רקדנים בשורה עורפית צפופה שפועל כגוף ממשטר. זה קו סורק, מוחק, בולע את כל המתחולל על הקו האלכסוני, ובכל זאת לא יכול למנוע את פליטת רקדנים בודדים שאינם מוותרים ודורשים להשמיע קולם. זאת דרמה של ניגודים שבתוכה מככב דואט גברים רגיש וחכם למוזיקה של באך.
בהירות קומפוזיציית מאפיינת את רמי בנוסף לתחושת תזמון מוזיקלית נכונה, כמו פיסוק נכון לטקסט. מתי להסתער, לעצור, לנשום, לשנות, ליצור ניגודים. הלהקה על שבע-עשר רקדניה הטובים פועלת בסנכרון מדויק ומציגה שכבות וקונטרפונקט של קולות תנועתיים.
לאורך היצירה תהיתי מה הוא אותו פנס אדום גדול המקובע מאחורי הבמה, פנס חריג בעולם של שחור ולבן. בסצנה האחרונה, כמו קודה סיום שגם פותרת את החידה, מסך הבד האחורי של הבמה נופל, הכרעיים של אחורי הבמה מתגלים ונפערים, ובתווך מיבנה של פנסים אדומים מזהירים שהגענו לדרך ללא מעבר, חצייה אסורה של קו אדום, והכוהנת בגלימה הלבנה יושבת שפופה, כמי שהפסידה את הקרב. האמנם הפסידה? ואולי היצירה היא לופ שחוזר על עצמו, של מאבק אין סופי בין המבקשים לכרסם בזכויות האדם לבין אלה שמגינים עליו? ואני נזכרת איך התחילה היצירה כאשר הרקדנים מוטלים על הרצפה כמי שניגפו, אבל הם קמים ופורצים ברקוד של זעם של אנשים שלא מוותרים. דומני, שרמי מבקש לחדד את המסר שכל מה שאנו רואים לא מתחולל אי-שם בעולם רחוק, והרקדנים חוזרים לבמה, חוצים אותה בהליכה יומיומית, לבושים בגדים יומיים, אנשים כמונו. זה כאן! ואולי כל הנכתב הוא פרי דמיוני בלבד……"עוד פירוש מיותר…מפני שפירוש גורר פירוש לפירוש, ופירוש, פירוש לפירוש. לבסוף הפירושים עצמם עושים עצמם עניין להתפרש, בתוך כך שנותיו של אדם יוצאות ולא נתפרשו הפירושים" (ש"י עגנון) אבל האין זאת טיבעה של האמנות?
