ביקורת מחול מאת רות אשל
ליאור תבורי קורא ליצירה "היום השמיני", אולי כדי לעשות באותו יום, את כל מה שלא עשה בשבעת הימים האחרים בשבוע. ביום הנוסף, הוא יוצר עולם פיזי, חזק, מסתורי, חושני עם שמונה רקדנים מעולים. תבורי, בעצמו רקדן, יודע ליצור לגוף הגברי, מבין אותו, מציג אותו במיטבו, ולמרות שמספר הרקדנים והרקדניות ביצירה זהה, הכוריאוגרפיה של הגברים משאירה חותם חזק יותר.
היצירה פותחת בסולו של שי והב, רקדן חסון, מזוקן, לבוש שארבל עשיר בפרטים צבעוניים בגוונים של לבן, אפור, כחול ואדום. את הסולו, מלווה המוזיקה המרגשת של נועם הלפר, שיש בה נגיעות של מוטיבים מזרחיים, קורטוב של נוגות, וכולה טבולה בחושניות ומסתורין. והב נכנס לתנוחה. מתמקם בה. הגוף הנטוע במקומו ממשיך להקרין אנרגיה החוצה. הוא עובר מתנוחה לתנוחה, והנוכחות הבימתית המרשימה הולכת ומתחזקת. צריך אומץ כוריאוגרפי לקחת פסקי זמן כאלה ולהאמין ביכולת של הרקדן לכשף את הקהל, גם כשהעין לא קולטת תזוזה חיצונית.
לתבורי, יש כשרון לנצח במין קלות של משחק על התקדמויות הרקדנים בחלל, כמו מנצח על תזמורת של נגנים. יש לו גם עין שיודעת לברור חומרים תנועתיים כדי ליצור תחביר של שפה תנועתית אישית. לעיתים הוא פונה אל צורניות גיאומטריות, כביכול שכלתנית, מאופקת ואותה הוא מזין ברגש. הריקוד של אופק אדמוני כולו שירת הנשמה. הוא תופש בשני ידיו את הבטן התחתונה, אוחז בה, מושך אותה מעלה כמעניק אותה קרבן לשמיים, כצועק "כל עצמותי תאמרנה". בקטע אחר, הרקדן עידו טולדנו, מכה על חזהו ביד אחת, כשהיד השנייה המושטת החוצה, טבולה בקסם של התמסרות רפויה וכנועה.
רקדן גברי מפתיע נוסף הוא רכס יצחקי. הוא לבוש בגד גוף עם פנים מכוסות עם כתמים אדומים, ומעלות על הדעת את מלאך המוות. הוא קל תנועה, חושני, נע בתוך הטריטוריה שלו, שולט בגורל הרקדנים. והם מתקדמים על ארבע, צמודים זה לזה, כציר מעגל שמסתובב והוא יושב עליהם בפיסוק, עם טורסו מורם של שליט. בתוך היצירה שזורים מיבנים ארכיטקטוניים מרהיבים, כמו מקדש עתיק, שנישא על ידי הרקדנים בהתקדמות איטית לקדמת הבמה.
גם הבנות מעולות. בולטת ללאל פיליורה שהתנועה שלה דחוסה באנרגיה יוקדת שיכולה לחצוב בהר, ואילו ליעל בלומנרייך יש אנרגיה פנימית שקטה ומדויקת שיכולה לעבור כל מכשול.
למוזיקה של נועם הלפר, תרומה חשובה. היא מענגת לאוזן, עכשווית, מקומית, ויכולה להגיע למערות חבויות בדימיון הרקדן כדי להעניק צבעים ואיכויות חדשות לביצוע. לקח לי פרק זמן להתרגל, ובהמשך להעריך את התלבושות המקוריות שעיצבה מיקי אבני, את המכנסיים הרחבות בסגנון שארוואל ובגדי הגוף הצמודים, שניראים כמו ציירו טאטו על הגוף.
יש גם עירום, וזה עירום נהדר של רכס יצחקי. הוא משיל את הבגד שלו, מתקלף כמו נחש, מקיף בגלגולים מספר פעמים את הבמה, כתוחם את כל הרקדנים בתוכה, מסכם מסע שעבר איתם, וכשהם ממלאים את החלל מתקדמים בפיסוק רגליים של שניה רחבה, עם האגן הכבד כאילו מלא במים ומתערסל בחושניות מצד לצד, הוא, יצחקי, רוקד צמוד לקיר האחורי הצבעוני, שמבליט את הגוף שלו כתבליט אמנותי. ואולי היום השמיני, הוא סוג של גירסה חדשה של "פולחן האביב"?
תבורי הוא כוריאוגרף צעיר, ודומני שראיתי את כולן. כל עבודה שונה מחברתה, אבל כולן חתומות בכישרון, עין שיודעת לברור, ואומץ להקשיב לעצמו.
