ביקורת מחול מאת רות אשל
ליצור בהשראת אפוס דורש אומץ ובגרות אמנותית. זה לגעת בסיפור-העל של האנושות. לספר על משהו ששרד אלפי שנים, לנסות לדבוק בזה, להתחכך בו, אולי להטמיע בתוכך חלק מסוד הגדולה. זכור לי העיבוד התיאטרלי של הבמאי פיטר ברוק להמאבראטה, על פי טקסט מיתולוגי הודי. חאן בחר באפוס עלילות גילגמש. המסגרת של הריקוד גלגמש הזקן הנזכר בצעירותו, באכזריות שלו, בחברות שלו עם אנקידו כששניהם הרגו את שומר היער שהפך לשממה. הסיפור הרבה יותר מורכב, מה שעשוי להעניק לכוריאוגרף, כמו גם לצופה, שפע של פרשנויות לקשר את העבר להווה, כמו, להראות את אפסות האדם, אפסות הכח, חורבן וההרס אקולוגי שהוא מביא.
האתגר המונח על פיתחו של הכוריאוגרף, הוא איך ליצור ריקוד על נושא ענק שכזה על במה עם שישה רקדנים. אולי זאת הסיבה שחאן הותיר את הדמויות וההתרחשויות לא פתורות. כאן הוא מעלה על הדעת ארכיאולוג שחופר בתל, חושף חלקים מתרבות שחרבה, כמו כדים, חפצים אישיים, אבנים עם כתובות טקסט, אבל לא כל פריט או מילה מפוענחים. יש כאן הכרה של היוצר, שאין ביכולתו לספר על הבמה את הסיפור לפרטים, אבל מה שחשוב זה הרעיון הכללי והאווירה של התרחשות קדומה מכוננת.
הרקדנים נטועים באדמה כאילו הם שולחים שורשים עמוקים. הגוף שלהם ספוג אנרגיה דחוסה שהופכת אותם לכבדים, מוצקים, כאלה שעומדים מול איתני הטבע. שום סופה לא תערער אותם. גם כשהם נעים בחלל, הם מחוברים בעבותות סמויות לעומק האדמה. הם מקרינים איכות ונוכחות של אנשים שהם גדולים מהחיים. תזוזה של אצבע מעלה יכולה לברוא הרים, ותזוזה שלה למטה תיצור גאיות. מפעם לפעם חאן מקפיא את התנועה, כמו ציור חרוט על אבן המתאר רגע מכונן היסטורי.
ביצירה שזורים קטעי מחול של גילגמש הצעיר (ג'ספר נאוראז) שהם הללויה לגוף הצעיר, ההנאה בשליטה בגוף, בחופש שהגוף המפואר מאפשר, תנופות הסיבובים המסתיימות בכל מצב שהגוף יחפוץ, או הקפיצות הגבוהות עם נחיתות רכות, שמעלות בדעתי ריקוד דימיוני של טייגר גמיש וחזק. לעומתו, גילגמש הזקן (פרנוסאה טסטורי), מתקדם אוורירי בחלל הבמה, שורשיו כבר התמסמסו וכל רוח עשויה להעיף אותו. גם הרקדנים האחרים מצוינים, כל אחד עמוד תומך בבניין היצירה.
ו
התפאורה מינימליסטית. לבנים מפוזרות במרחקים שווים שתוחמים את מרכז הבמה והן מספרות שמתוך הכאוס של ההרס יצר האדם אתר של פולחן. ברקע גושים מסותתים של אבנים בגדלים שונים. ועלה בדעתי מה נשאר אחרי הרס מגדלי התאומים
חאן מסתייע בעיצוב תאורה של איידין מאלון שבו גוף הרקדנים מואר חלקית, מתגלה ונעלם בחשיכה. לעולם אין הבמה כולה מוארת, תמיד ישנם המקומות הלא נודעים או עשן מיתמר.
המוזיקה שכתב וינצ'נזו למניה היא מרכיב מאד חשוב, והייתי מתארת אותה כתפאורה מוזיקלית. מכות צליל בעוצמה ואיכויות שונות, רשרושים, צלילים שנותרו מאימפריה גאה שחרבה. חאן נעזר בליברית דרך דיבור של גילגמש הזקן. טון הדיבור שלו העלה בדמיוני אבן יבשה שמדברת, קול שבמשך מאות בשנים דבקו בו שכבות הזמן. לפעמים זה רק המהום.
יש קטעים שמתארכים, כי חאן קשור לליבריט שלי, למערכת יחסים בין דמויות שכצופה לא היה ברור. הסוף מרשים ביופי האסתטי, אבל לא אעשה ספוילר. זה סוג של מופע שנחרט בזיכרון.
