ביקורת מחול מאת רות אשל
לעיתים, אני נוהגת לא לקרוא את התוכניה. רוצה לבוא כדף לבן לצפייה. תוהה האם העבודה אומרת את דברה או זקוקה לתמיכה של טקסט. סקרנית לבחון, איך מה שאני רואה במופע, חובר לעולם הפנימי שלי ויוצר פרשנות, זהה או שונה מזה שהתכוון היוצר. כך גם הפעם. בסטודיו בו מתרחש המופע "בואו תשכבו", מקדמת אותנו נעה דר בברכה. היא המארחת. ידה מורמת מעלה בתנועה משב נוצה עדינה שמזמינה "בואו, הכנסו". האגן שלה מתערסל. דקות ארוכות, נעה ללא הפסקה, כאמבה בין האנשים, מחייכת, דואגת לאורחיה. ואני תוהה לאן דר מזמינה אותנו עם תנועת האגן והחיוך המאיר והמפתה? לאיזה מקום של נחת? של עינוג?
האורחים כבר יושבים מפוזרים בסטודיו, ורק עכשיו, כמארחת מופתית, דר מתפנה לעצמה. יושבת על שולחן במרכז הסטודיו, אפשר לדמיין אותה באינטימיות בחדר שינה, בודקת בהסתר את הגוף שלה. אלא שנורת ניאון אכזרית מאירה אותה ומבהירה שהיא במרפאה. דר מרימה את החולצה ומגלה טפחים שונים מהגוף. האם אלה מקומות של חוליים? כאבים? בעבר? עכשיו? בעתיד? לא נותר זמן רב לתהות, כי סממה נכנסת לסטודיו בצד בטוח אוחזת לפטופ בידה. בקול מנוכר, כעובדה מוגמרת, היא מכריזה על רשימת החוליים של האישה. כל מה שהמכונות הסריקה הרפואיים גילו והאבחנות של הרופא. מעין תעודת זהות של חוליי הגוף של המטופל. יש תחושה לא נוחה של חיפצון הגוף. תחושה לא נוחה שמידע אישי כזה מוכרז בפני האורחים.
בהמשך, לאורך היצירה דר מתקדמת על הרצפה לאורך קירות הסטודיו הגדול. כשהגוף שלה על הרצפה היא מרגישה בבית, חשה את עומקיה, את רצפת העץ שמתחת ללינוליאום, את הבטון, את האדמה. מגייסת את כל כוחותיה כדי להתקדם, כנאבקת על חייה. לא מוותרת. כל זאת תחת עינה הפקוחה של שסממה. היא נותנת הוראה להושיב את הקהל המפוזר באקראי בצורה מסודרת על ספסלים, זה מול זה. עכשיו דר מתקדמת בתווך בין הספסלים. היא בת 57, כבר לא צעירונת. אפשר להבחין במקומות שונים שעליה הדביקה פלסטר כדי להגן על הגוף משפשופים. הגוף המתכלה. וודאי כואב לה המגע עם הרצפה אבל היא לא מוותרת. ממשיכה להתקדם. היא גמישה מאד וגם חזקה. מתקפלת, חובטת, נמתחת, מתפתלת, מתכווצת, כאילו נדרשה למלא דרישות הרופא כדי לבדוק שכל מערכות הגוף. בדיקות לצורך דיאגנוזה. עלה בדעתי טכנאי שבודק את כל ביצועי המכונה לפני שיפעיל אותה.
מסע העינוי של הגוף של המשתוקקת לחיים עדיין לא תם. לאחר שהסתיים שלב בדיקות יכולות הגוף, היא עוברת לבדיקת הנשימה. בתנוחות שונות מנפחת את הבטן, את הגב, מוציאה את האוויר עד שהבטן נדבקת לגב וכל הצלעות בולטות כמו פקיר הודי היושב על מצע מסמרים. הקהל היושב בקרבתה במרחק נגיעה צופה בתדהמה בדרך הייסורים, הויה דולורוזה של הגוף, ביכולת הגופנים של דר ובנכונות לעבור את העינויים. כל זה לצורך ריפוי? במרפאה תקבל את פניה סממה. מושיבה אותה על מיטה, מסתירה אותה בפרגוד. כשהפרגוד מוזז, דר מתגלה מנופחת, מעוותת, מעלה על הדעת צילומים מזוויעים של חולים במחלה נוראית של אלפנטיאזיס טרופית (לא אעשה ספוילר להסביר איך זה נעשה). ואולי אלה תופעות לוואי לניסיונות הריפוי? ואולי זה גורל החולה שהגוף שלו לא מגיב לתרופה? ואולי זה מה שיקרה לאדם שלא התחסן? סממה דוחפת את המיטה על הגלגלים ועליה יושבת דר כמוצג מוזיאוני, או לימודי. מסיירת בין האורחים, כדי שיוכלו לבחון את הגוף החולה. שיוכלו לחשוב. יוכלו ללמוד.
יצאתי המומה ומעריצה ממה שראיתי, אולי כי בגילי המבוגר אני כל כך זהירה, מגבירה את המודעות, בכל מה שקשור לגוף. במופע, כמו במעבדה, שתי יוצרות מוכשרות ונועזות אלה, עושות ניסויים על הגוף החי האנושי. שוברות את כל המחיצות. הכל גלוי. היצירה המיוחדת הזאת היא שיר הלל לדבקות האדם בחיים, ברצון להירפא, בנכונות לסבול כדי להירפא, לפגיעות הגוף ולחוסן שלו, כמו גם מחאת התרסה של החיפצון שלו. יצירה לימי הקורונה.
