ביקורת מחול מאת רות אשל
הקורונה קטעה את פעילות להקת המחול הקיבוצית והרקדנים לא הופיעו במשך שנה וחצי. הרעב להביע את עצמם הביאה ליצירת פרויקט Insiders שפירושו יחידים המחוברים אלה לאלה, אך מבודדים. הפרויקט הדיגיטלי משלב תנועה עם וידאו, כולל תשע יצירות באורכים הנעים בין 5-10 דקות כל אחת, כמו גם ריאיון עם כל אחד מהיוצרים. הפרויקט התאפשר בחסות מיטאון מבית ישראל קנדה.
במבט ראשון בשמות היוצרים התרשמתי במספר הרב של רקדנים/כוריאוגרפים מארצות שונות. נזכרתי בימים שלהקת המחול הקיבוצית הייתה פתוחה אך ורק לרקדנים מהתנועה הקיבוצית, כשחברי הקיבוץ אכלו בחדר האוכל הממוקם בלב הקיבוץ שעכשיו הוא כבר סטודיו למחול. הזמנים השתנו.
בפרויקט בולטת ההשקעה הגדולה בעיצוב. במחול בולטת האיכות הנהדרת של הרקדנים. לעומת זאת, שפת התנועה במרבית היצירות, מזוהה עם זאת של רמי באר. דומני, שהרקדנים בחרו רעיון, שרטטו אותו בתנועה, כאימפרוביזציה, הרהור של פיסת מחשבה בתנועה, תוך הסתמכות יתר על מדיום הווידאו, שייתן מענה לחסר הכוריאוגרפי. חסרה התמודדות בתנועה של היוצרים עם הרעיון , לעומת זאת, יותר מדי הישענות שהווידאו יעניק את הפתרון. ברוב המקרים, לא מצאתי חיבור בין שני מדיות חזקות: תנועה ווידיאו ליצירת משהו חדש.
אתייחס לחלק מהעבודות. היצירה Where you left me של דילאן טדלדי בביצוע הרקדנית נהדרת לאה בסוסו גרק מתארת אישה מתאבלת, שלדברי התכנייה "מוצאת נחמה בתרגום רגשותיה לתנועה". הגוף של גרק שטוף צונמי של זרימת רגשות עד שנוצר מילוי שהגוף לא יכול יותר להכיל, והתנועה הדחוסה נעצרת בכעס ואי השלמה. הפתרונות התנועתיים הקשורים לאבל, בדרך כלל צפויים אבל הווידאו תורם לעניין באמצעות הבהובים ומעברים חדים בין צבעוני לנטול צבע שמשקפים את מצבה הנפשי של המתאבלת.
העבודה Open sky של טריסטיאן קרטר עוסקת בגעגועים הביתה לאוסטרליה ובראיון הוא מדבר על הרצון ליצור משהו יפה ומזוכך. העבודה מתחילה בסצנה מפתיעה של ראש גבר עטור פרווה שמציץ מבית שיחים, כשפניו משתנים, כמו בהחלפת שקופיות, כל פעם מאופרות בצבעים שונים. חבל שהרעיון לא פותח וכבר העבודה ממשיכה לקבוצה של 6 רקדנים רצים על כביש, טורסו חשוף, לובשים חצאיות ועל ראשם חובשים כפייה לבנה שמסתירה חלק מפניהם. המצלמה עוקבת אחריהם, מעליהם, כשהם מגיעים למגרש טניס ומשם על שפת הים. אין מחול אבל יש התארגנות שונה בחלל תוך כדי ריצה. העבודה מסתיימת כשהרקדנים על שפת הים, קטע קצר של ריקוד באוניסונו שמדגיש את איכות התזוזה היפה שלהם. בעיני העבודה חידתית.
Don't Break של דילאן טדלדי עוסק ברצון "למחוץ ציפיות לא מהוגנות של אחרים". טדלדי רוקד בתנועה זורמת בין רבי קומות של קווים ישרים שיוצרת ניגוד מסקרן לתנועת הגוף המתפתלת. בניגוד לסצנה זאת, על סף צבעוני של לבן, טדלדי רוקד על גג של בית על רקע אורות מנצנצים של העיר כשהוא לבוש בגד הדוק של אישה במועדון. הסצנות מתחלפות ביניהן ונוצר ניגוד מסקרן בזכות הווידאו, שינויי הצבע,הקאטים, התלבושת אבל לא בזכות המחול.
מאי עשור יצרה את Fascia שמתרחשת על מסלול הדוגמנות כאשר הרקדנים נעים מכוסים בבד ענק, יוצאים ממנו אחד אחד, כמו מתוך השליה שנמצאת ברחם. הם נראים זהים, מתחילים בזחילה, עוברים להליכה, כמו בובות עם מראה אחיד, הממתינות לדגמן בגד. מרתק לראות איך באמצעות הבגדים כל אחד מפתח את הנוכחות העצמאית שלו. זאת אחת העבודות השלמות בפרויקט.
מייגן דוהני ואיליה ניקורוב יצרו את Palace כבתכניה כתוב :" זה אינו ביתי, זו ארמונך". הכוריאוגרפיה עומדת בזכות עצמה. יש סולו של דוהני שמציג את היכולות הנהדרות שלה כרקדנית בריקוד שהוא זרימה מתמשכת כשהרקדנית מפסקת בפסיקים ונקודות של השהייה ועצירה. בהמשך, יש דואט נרקד היטב, והשניים משתרגים זה בזה. הוידאו מסייע לעניין. לא היבנתי את הקשר לנושא המוצהר.
הרקדנית ניקה לילק רוקדת את הסולו Fae שיצר עבורה מיכאל ואך. בתכניה מוסבר שיש לנו שני צדדים, האחד שאנו חושפים והשני המוסתר כאשר השראה קיבל מאגדות ומיתוסים. הריקוד מתחיל כשהרקדנית עם גבה לקהל בתאורה שמעלה על הדעת אור ירח והוא מעורר סקרנות. כך גם הצמה המשתלשלת מראשה ומגיעה עד לרצפה (וחבל שלא נעשה בה כל שימוש במהלך הריקוד והיא נשארה כאביזר קישוטי בלבד). הרעיון לא מתפתח באמצעות התנועה אבל הוידאו נחלץ לעזרה כשהוא מבדיל בין קטעים הצבועים בגוונים באפור רך, כמו הריקוד מתבצע בתוך ערפל לבין הקטעים המוארים.
Nor could I Hold You של תיאו סומזוורט עוסק בהיעדר מגע אנושי. חמש רקדניות רות בן-דוד, עדן בקרמן, ניצן ניסמוב, קשת בן-נעים, מאיה כהנוב רוקדות על דשא על רקע עצים בטבע. כפות ידיהן מפלסות את החלל סביבן שנעשה סמיך יותר ויותר, אוספות אותו בכפות ידיהן ושוטפות בו את פניהן. כפות הידיים הן אלה שמתוכן צומחת תנועת הגוף והצופה עוקב בעניין אחרי מה הן נוגעות ובמה אינן נוגעות. המצלמה נעה בין בחירות להתמקד באיבר מסוים או במחשבות שעוברות במוחן של הרקדניות באמצאות פלייש בק ושינוי מיקומים. זאת פיסת עבודה מסקרנת שדורשת המשך פיתוח.
בתכנית זו של Insiders בולט הפער בין ההפקה המקצועית הדיגיטלית, הצילום, העריכה, הבימוי לבין הכוריאוגרפיה. מרבים היוצרים בחרו בנושאים רעיוניים-פילוסופיים שקשה מאד להביא לידי ביטוי בעבודה של דקות ספורות. מאחר ומדובר ברקדנים בתחילת דרכם כיוצרים, ייתכן שהקפיצה לשילוב עם מדיום אחר (שנוצר מתוך המצב שהביא הקורונה), הוא עדיין מוקדם מדי לרקדנים בתחילת דרכם. יש פער בין המעטפת המקצועית הדיגיטלית לבין היצירות עצמן. אבל, במבט היסטורי, גם פסטיבלים "גוונים במחול" ו"הרמת מסך "החלו כשהיה פער גדול באיכות ההפקה המקצועית לכוריאוגרפיה. ולכן, יש צורך בהתמדה וסבלנות כדי שפירות הבוסר יבשילו בזמן שלהם עד שיתגלה מלוא יופיים.
