עפרה יהודאי שייכת לג'אנר תיאטרון פרינג', מוכרת לי מתוכניותיה הקודמות כיוצרת עם רעיונות בימוי מפתיעים. גם הפעם הפתיעה ברעיונות הבימוי שלה, כמו גם בהחלטה לזנוח את התנועה יומיומית לטובת ללהקת בלט עם רקדניות שרוקדות על הבהונות. היא הזמינה את הרקדן והכוריאוגרף יגור מנשיקוב שהוא כוראוגרף מוכשר בסגנון בלט ניאו-קלאסי שהביא איתו ל"גי'רפות" את להקת אנסמבל הבלט שלו GEM.
"גירפות" משתייכת לאמירה אמנותית שתופסת תאוצה שמזהירה נגד הרס העולם וכל מה שאנו אוהבים בו. תוכן היצירה יונק מהקשר האישי שלה לעיר תל אביב שם נולדה וגדלה ועכשיו היא רואה כיצד מחפרי הענק (השופלים) משטחים בניינים מתל אביב ההיסטורית אהובה עליה כדי להקים במקומם רבי קומות. דמיונה הקודח חובר בין השופלים המכניים המיתמרים לשחקים, לבין הצוואר הארוך של הג'ירפה. היא שואבת השראה ואמירה מהציור "הג'ירפה הבוערת" של הצייר הסוריאליסטי סלבדור דאלי שבאה לתאר את סוף העולם.
לאורך כל היצירה סרטי וידאו מרשימים מוקרנים על כל הקיר האחורי. מסך ענק שעליו מוקרנן פאזל של קומפוזיציות של ג'ירפות ההולכות באלגנטיות בטבע, לעיתים מחדירות את ראשן לחלונות בית כפרי כדי להצטרף למשפחה לארוחה, ומנגד שופלים בעבודת ההרס, מכים בקירות ללא רחם, פוערים את פיהם כמו כרישים עם שיניים מושחזות. על רקע כל זה, בקדמת הבמה מופיעים רקדני בלט.
בסצנה הפתיחה של שרפת הג'ירפה נכנס מנשיקוב לבמה ומבצע פליה מושלם כפנינה. בעקבותיו נכנסים יתרת הרקדנים, מסתדרים במרווחים שווים ומבצעים רוטינה של תרגילים מתוך שעור בלט. הדיוק, הסדר, הארגון בולט וזאת בניגוד לוידאו שבו השופל הורס בניין וחלקיו מתפזרים לכל עבר. החיבור בין הבלט לבתים הנהרסים העלה בדעתי את החיבור שעל הבמה אנו צופים באמנות שקיימת למעלה משלוש מאות שנה והיא חיה ונושם, ואילו בתים שלמראית עין גדולים וחזקים יותר, נמחקים. הרגעי החזק לעומת האמנות הנצחית. ככל שהתבוננתי בג'ירפות עלה בדעתי שניתן לקשר אסוציאטיבית בין הרגליים הארוכות, לאצילות התנועה שלהן, לאמנות הבלט. נהנית לחפש קישורים.
סצנות מתחלפות ומפתיעות. בוודיאו רואים מעלית עולה בשלד של רב קומות בתהליך בנייה כאשר בקדמת הבמה להקת רקדני הבלט. בניגוד לעבודות קודמות של מנשיקוב שהן עשירות במקוריות בשפה התנועתית ובפתרונות, הרי הפעם ההחלטה היא על הפשוט, על האוניסונו, להדגיש את הקווי הגוף הארוכים של הרקדנים שמתכתבים עם הקווים הישרים של מגרד השחקים.
יהודאי משחקת עם הסצנות, ושוזרת בתוכן כאלה שכל הצורך נובע מרצון לשבירת רצף, כמו הסולו של גבר טרנסג'נדר עם פאה בלונדינית לראשו כאקט מתוך מועדון לילה. סצנות אחרות הן בהשראת מחזה של בקט ויהודאי עוקבת ליישם את ההוראות, כך הסצנה החביבה עם הסולו של ג'ון אטקינס שבו הוא מנסה להגיע לבקבוק מים התלוי מעל ראשו ונעזר בקוביות, וכמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, כל מה שהוא עושה לא מצליח. וכשהוא מרפה, הבקבוק בא אליו.
קטע וידאו שנחרת בזיכרוני מתאר שתי דמויות ענקיות של אנשים מתוך הציור של דאלי. מהגוף שלהן יוצאות "מגרות" כשכל אחת מייצגת תכונה באופי האדם. בקטע וידאו אחר מוקרן בחציו של הקיר פורטרטים של נשים של הצייר אמדיאו מודליאנו, ובצד השני ראש של אישה שהדמעות והכאב נבטים מעיניה. ואני חושבת, מי העיניים שמביעות יותר?
כל הרקדנים של אנסמבל GEM מעולים ובהם בולט מנשיקוב עם איכות תנועה של אמן בוגר. כשהמסך ירד ראיתי קהל מחייך.
