עם היפתח המסך הונחתה על הצופים מכת אנרגיה. היצירה On של עדי סלנט, כבר הייתה בפול ווליום והרקדנים שטפו את החלל בשיא המהירות. בין המילים שעלו בדעתי היו, חזק, קאראטה, נחישות, זיקוקי דינור והסתערות. בתכניה מסבירה סלנט שהיצירה "חוגגת את הכח האנושי, את זיקוקי הכח הפנימי שפורצים החוצה ומאפשרים לנו לעמוד אל מול הסופה, להימצא בין הסערה ולהרגיש את החיות שיש בלהזיל דמעה וגם בלצחוק צחוק גדול ממעמקי הנשימה". סלנט יודעת לבנות ולשמור על המתח גם כאשר ההתרחשות התנועתית ממשיכה לאורך זמן. תוך כדי כך, היא מאתגרת את הסיבולת של הגוף של הרקדנים הטובים נענים לאתגר. כשהגוף לא יכול יותר, מתרוקן מאנרגיה, סלנט מאמצת את הפתרון אנושי שנולד מתוך העשייה והרקדנים פונים לקהל, מתקדמים באיטיות, פוערים בשארית כוחם את הפה כשהם משוועים למלא את ריאותיהם באוויר. בקטע אתנחתא אחר, הרקדנים עומדים בפוזיציה רביעית סגורה, מעבירים באיטיות משקל קדימה ואחורה כמו עריסת תינוק, הטורסו העליון קעור אחורנית, והפנים פונות לעבר התקרה כמבקשות להתענג על משב רוח צונן. מדובר באתנחתא זמנית, וכבר גל חדש גדול מתרומם והם נישאים עליו כדי לחוות את כח ההתפרצות המתחדשת.
היצירה בעיקרה מיועדת לקבוצה אבל פה ושם שזורים דואטים, שהובלט בהם זה שרוקדים אורי ששי ונועם סרוקה. הם עומדים קרובים זה מול זה ללא מגע, המתח נשאר בגוף והם דוקרים את כפות הרגליים ברצפה הבמה בתנועות חדות ומדויקות להפליא ואחר כך מתקדמים ברחבי הבמה בבורה (Bourrée) מהיר ומדביקים את שאר הזוגות. הסוף מפתיע, והרקדנים מתמסרים לכוח המשיכה, יורדים על ארבע ומשם מתפתלים על הרצפה ספק צוחקים ספק בוכים, כמו הגוף עמד בהצלחה במבחן. יצירה כוריאוגרפית מעניינת שזוכה לביצוע מעולה.
היצירה Kapow של אייל דדון מבקשת "לחקור את הכוחות ואת החולשות שלנו כבני אדם, תוך כדי בניית הדרך להעצמה אישית בעזרת 'כוחות על' שיש בנו". זאת יצירה מפתיעה. היא שטופת הומור ויכולה להתהדר בשפה תנועתית שאינה דומה לשום דבר מוכר. מלווה אותה הקול הנמוך והעמוק של סטן לי שמספר על האגדות שבהם המבוגרים, בדומה לילדים, מחפשים גיבורי-על. לאורך היצירה סטן לי מסביר שוב ושוב שהוא אוהב לכתוב, אבל הוא לא יכול לכתוב מה שהקהל מצפה לו, אלא רק מה שמעניין אותו ומקווה שזה יעניין גם את הקהל. ואולי דדון הוא סטון לי, וזאת דרך של דדון להסביר שהחליט לעשות עבודה שמעניינת אותו, לא ללכת בתלם הבטוח של אחרים.
הרקדנים לובשים בגדים צבעוניים יום-יומיים ספורטיביים ונראית כחבורה עליזה. הם מתקדמים בעליצות, גולשים ברכות, נמסים בתוך עצמם, או מבעבעים כמו שמפניה. לעיתים נידמה שקיים חיבור לסמוי בין הרגליים שלהם לרצפה מגנטית שמזינה אותם בשובבות ובהומור. בתוך הקטעים הקבוצתיים שפע של דואטים וסולו מקסימים ובין הרקדנים הבולטים רוני פייגלר וליסה מקלהאן. זאת עבודה שבה אתה פוקח את עינייך בתימהון והיא יכלה בקלות לגלות לקיטש, אבל לא. היא פשוט עבודה נפלאה.
יש לברך את כרמי שפתח את הלהקה ליוצרים נוספים, והשילוב של שתי היצירות הכל כך שונות באותה תכנית היא מצוינת.
