כוראוגרפיה, טקסט, הקלטות ויצירת קונספט לוידאו ארט, מוזיקה ולתלבושות: עידן שרעבי/ עיצוב תלבושות: עמרי אלבו/ עיצוב תאורה: שחר ורכזון/ ראיונות: מלכה חג'בי/ שותפים ליצירה ומבצעים: דפנה דוידוביץ, שחר טרי, שחר ברנר, ענת עוז, נתלי קרמר, שי קופל, תומר פיסטינר, תמר דקל ואור סעדי.
יצירתו של עידן שרעבי היא שלב מוצלח בדרך הארוכה והמאתגרת ליצירת מחול עכשווי היונק ומתכתב עם ענבל ההיסטורית. זאת יצירה שבנויה היטב, מעוררת עניין וזוכה לביצוע משובח. היצירה מתבצעת על במה תחומה בקלעים לבנים שיוצרת מקום "נקי" שאינו שייך לזמן או מקום מסוים ומעניק מראה עכשווי. הרקדנים, גברים ונשים, בבגד שחור קצר, ללא נגיעה אתנית, ובכל זאת, אצל אחת הרקדניות הבחנתי על הרקה של הראש בקעקוע רקמת זהב, כמו זיכרון מחיים קודמים. יפה בעיני.
ביצירה בשני רבדים עיקריים הנוגעים לאותה סוגיה מרכזית של מפגש בין העכשווי לשרה לוי-תנאי: האחד תנועתי והשני קשור לתוכן. מרבית היצירה בנויה מקטעים המזוהים עם לקסיקון התנועה העכשווי, אלה טובים אבל פחות מעניינים מאשר ביצירות הקודמות של שרעבי שם מצאתי מקוריות ומארג תנועתי יותר מורכב. מה שיותר חשוב במקרה זה, שהקטעים הבולטים לטובה ביצירה הם אלה בהם שרעבי הטמיע מוטיבים תנועתיים ענבליים לשפה העכשווית שלו, כמו בסולו הנהדר של הרקדנית המרשימה דפנה דודוביץ' בו שולבו מוטיבים של עבודת כפות ידיים, כמו גם הדואט שרקדה דוידוביץ' עם אחד הבחורים (תומר פיסטינר? שחר חנין?) שבמהלכו תוך כדי נשיאות זורמות, הגוף בפתאומיות משנה את תנוחת הכיוון שלו, כמו נכנע לכח חיצוני ממגנט, והמבטים המחודדים שלהם צדו בעיניי הלייזר שלהם נקודה במרחקים. אלמנט זה מוכר לי ביצירות של לוי-תנאי ואולי קשור לדימויים מהמדבר. בקטעים נוספים שנחרטו בזיכרוני נעשה שימוש מוצלח בפיסת בד שחורה (שהעלה בדעתי את ריקוד "הרעלה", של אילנה כהן) שמכסה את פניה של הרקדנית ענת עוז, מבטל את ה"האני" שלה והיא מועברת כחפץ מגבר לגבר. קטעים אלה הם ההישג הגדול של שרעבי ביצירה זו.
שילובים נוספים עם השפה הענבלית היו בעיני פחות מוצלחים. באלה שרעבי העצים והגזים את תנועת הג'סטות הענבליות וגם את הביטוי הרגשי של הפנים. ייתכן ואילו אלה היו נשארים כחומרים מופשטים, מעין כתמי צבע כהים וכבדים מול העדינות של השרטוטים של החומרים התנועתיים של הסולו והדואט הקודמים, זה היה יכול להיות מוצלח. אלא החיבור שלהם עם מוזיקה קצבית עכשווית, "זרק" אותם למקום של הגחכה, כאילו בתוכו שרעבי צוחק לאותה הגזמה. ואולי אני טועה. יכולתי לזהות ג'סטות מריקוד "נשים" ומאופן הדיבור הרגשי התיאטרלי של לוי-תנאי. מי שלא מכיר את אותן ג'סטות בהקשר הטבעי שלהן כפי שהופיעו אצל לוי-תנאי, יכול היה הפעם להתרשם ולהתענג, אבל אני חשתי חוסר נוחות. כאן אינני מתכוונת לקטעי האוניסונו של הקבוצה המתקדמת בהליכה שהם בנויים על תנועות קטועות שעברו הפשטה יצרו מחול אנרגטי חזק שהזכירו את ברק מרשל.
ברובד התכני פונה שרעבי אל זהות ה"האני" ואל אמירה פמיניסטית המתקשרת ללוי-תנאי. זה פתרון מעניין כדי לעשות את היצירה רלוונטית לעכשיו. הריקוד פותח כשהרקדנים יושבים במעגל וכל אחד מציג את עצמו, כמו שנהוג לעשות בסדנאות, אלא שכאן ההצגה של "האני" גלשה כבשעון חול בציר הזמן ואותם צעירים החלו לספר פיסות סיפורים מחייהם בזמנים שונים ועד זקנה. כאשר התנועה שוטפת את הדיבור, הקבוצה מתפרקת, הרקדנים קשובים ל"רעב" התנועתי של הגוף שלהם ואפשר להבחין עד כמה הם מושפעים משפת הגאגא. חלק "האני" ביצירה אינו מעניין בזכות עצמו אבל הוא משמש ספתחתא מוצלחת וגם מעבר לחלק הבא והמרכזי של היצירה המתייחס לזהות של לוי-תנאי.
בחלק המרכזי של היצירה הקרוי FEM (אישה חזקה, רחם, מחאה, תסכול) משולבים בריקודים העכשוויים קטעי ראיונות עם שרה חג'בי ומוזיקה ענבלית. מעניין הריאיון המדבר על "עור הגוף הקדוש" שמסביר מדוע הקפידה לוי-תנאי על צניעות הבגד, כאשר אותו הטקסט מלווה ברקדנית שעומדת בקדמת הבמה, לבושה תחתונים וחזייה, פורשת ידיים לצדדים, פוסקת רגליה ומציגה עצמה כמעט במערומיה. נושא האישה, בעיקר האישה תימנייה, שנדרשה על ידי החברה הגברית לכבוש ולהצניע את התשוקות שלה, אם לגבר או לבנות מינה, בא לידי ביטוי של מרד מוקצן של קטעים שבהם הרקדניות התפתלו על הבמה כמו במועדון לילה. אמירה ברורה אבל לא מעניינת בפתרון התנועתי. מוצלחים היו מחיאות הכפיים שהשתלבו במוזיקה הקצבית העכשווית והעניקו לה צבע אותנטי, בעיקר הקטע בו נעמדו במעגל והווליום הלך ודעך כמו זיכרון שנמוג.
החלק האחרון של היצירה הקרוי LOCO (משוגע) מתייחס ויש לו אמירה פמיניסטית של ציפיות הגברים מנשים, בעיקר הבוסים מהמזכירות שלהם. זה מתקשר רעיונית ללוי-תנאי במלחמה שלה כאישה בעולם שבו הגברים שולטים, אבל חלק זה אינו מוסיף ליצירה ויכול לשמש חומר ליצירה אחרת העומדת בזכות עצמה.
השפה התנועתית היא המורשת הגדולה של לוי-תנאי לעולם המחול. האמירות הפמיניסטיות וכדומה הן מעטפות נוספות של עניין אבל אסור שיסיטו מהעיקר. כאשר תיווצר שפה ענבלית עכשווית ניתן יהיה לעסוק בכל נושא. שרעבי מחפש את דרך השילוב ויש לו הצלחות שאותן צריך להרחיב ולהעמיק מבלי לחשוש שיאבד מה"העכשוויות".
