תיאטרון המחול ההולנדי NDT2/ "מקרה עצוב" מאת סול לאון ופול לייטפוט/ "דברים פשוטים" מאת הנס ואן מאנן/ "ראגא של חצות" מאת מרקו גואקה/ "ש-בום!" מאת סול ליאון פול לייטפוט/ עיצוב תאורה: טום בוורט, קאזו דקר, נדיה קאדל/ היכל תרבות הבמה הרצליה/ 3.5.19/ ביקורת מחול של רות אשל
מהמופע של NDT2 שצפיתי אתמול, נשארה חותמת של איכות גבוהה, של רקדנים מעולים, של תאורה מושקעת, של הקלטות מוזיקלית משובחות ותחושה שזאת להקה שאין בה פשרות אמנויות. והכל בפשטות המקרינה אצילות. אין העמסת ייתר ויש את הברק של הדיוק.
במקרים רבים אני מחליטה לא לקרוא את התכנייה לפני המופע כדי שהצפייה תהייה משוחררת מהשפעה ולכן הופתעתי מאוחר יותר לקרוא ששם הריקוד שפתח את התכנית נקרא "מקרה עצוב". זה דווקא מחול הומוריסטי, והייתי מרחיקת לכת ומתארת אותו כריקוד של ליצנים או סוג של בובות בעולם חייזרים. חמשת הרקדנים בבגד גוף שמתמזג עם צבע העור משתעשעים בחלקי גוף שהם דוחפים, דוחסים, מקפיצים ממקומם האנטומי, כמו Isolations בסגנון ג'אז של לואיג', כאילו הגוף בנוי קוביות קוביות במשחק הונגרי שיש לפתור והכל בשמחת חיים. קטעי האוניסונו המבוצעים באחידות מעוררים השתאות בדיוק שלה ומעצימים את הדימוי של ייצורים שהם ספק אנושיים, ספק רובוטים. לעיתים עלה בדעתי הדימיון לשפה התנועתית של ענבל פינטו. אבל בתכניה יש הסבר אחר למה שכתבתי, ושם נכתב שאלה "הורמונים של צחוק , טירוף וחשש מהבלתי ידוע" שליוו את ההיריון של סול, היוצרת השותפה של פול ביצירה זאת. כל זה מצביע עד כמה המרחב הדמיוני, הכוונות וההשראה, פתוחים לכל פירוש. אבל מה שחשוב בעיני, ואני מניחה שגם בעיני היוצרים, שהתוצאה מענגת ועושה שימוש מוצלח ביכולות הנהדרות של רקדני הלהקה.
הריקודים של הנס ואן מאנן זכורים לי לטובה מהתכניות הראשונות של להקת בת-דור בשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. בשעתו נחשב לכוראוגרף צעיר עם אמירה חדשה. את הריקוד "דברים פשוטים" יצר כמה עשורים מאוחר יותר, ב-2001 והיא מתארת מערכת יחסים בין שני זוגות. המיומנות המקצועית, הטעם המשובח אבל זה ריקוד שמשקף את העשייה האיכותית של פעם, בהחלט ראוי אבל לא מלהיב. מה שמעניין זה לעקוב אחר הביצוע של הרקדנים, איך הם משייפים כל תנועה במסירות של קודש והם נעים בשליטה מאופקת שמקרינה שלווה של חלום.
"ראגא של חצות" בנוי על רעיון האינטרוולים המוזיקליים הקטנים המתורגמים לשפה תנועתית של חלקי גוף "שבורים" וכך מתכתב עם המחול ההודי. בניגוד למוזיקת הראגא שבדרך כלל מתחילה באיטיות מנומנמת של שעת בוקר ואוגרת אנרגיה בהמשך, כאן הריקוד לשני רקדנים הוא תזזיתי כבר מנקודת הפתיחה, כאילו לקחו את רצף התנועה המבוצע בזמן של הראגא המקורי והעבירו אותו דרך מכונת האצה. כמה תנועות אפשר להספיק בזמן קצוב!? לבצע את התנועה במלואה, אבל הכי מה שאפשר. בהמשך המוזיקה מתחלפת לשירת נשמה כושית אבל המירוץ המטורף של התנועות ממשיך באותה אנרגיה. השינוי במוזיקה ממחיש עד כמה התנועה עומדת בזכות עצמה, נעולה בתוך עצמה ולמעשה איינה זקוקה למוזיקה כלל. מכיוון שהתנועות מתמקדים בגפיים, בעיקר בכפות, ידיים, זרועות, כתפיים וראש, לעיתים ניראו הרקדנים כמו חרקים שרוססו והם מפרפרים בהיסטריה את שארית חייהם. הביצוע בוהק.
"ש-בום" בנוי כסוויטה של ריקודים בהשראת הסקיצות הסטיריות בשחור לבן של פרנסיסקו דה גויה. על הבמה שולטים הלבן והשחור, שלפי התכניה מסמלים את הצד האירוני האפל לעומת הצד הקליל ההומוריסטי ו"חוקרת כיצד אנשים מרקע שונה מתנהלים ומתקשרים זה לזה". כל הדיבורים האלה בעיני חידתיים. מה שראיתי אלה סצנות ריקודיות למוזיקות ג'אז של ליבינגסטון את טרנר, קייס, פיסטר, מקריי את אדורדס. התאורה המסקרנת והיפה משתנה בכל ריקוד, כאשר מתוך מחרוזת הריקודים, השאיר חותם סולו של רקדן בעירום שקומץ רקדנים שאוחזים פנסים מאירים אותו. הרקדנים עם הפנסים עוקבים אחריו, משנים את המיקום על הבמה וכך משתנה מקור האור וזוית התאורה. לפעמים הם עומדים בשורה ולפעמים הם במעגל והרקדן בטווח כאשר הגוף הרוקד מגיח ונעלם. ריקוד מלא מסתורין ויופי.
מתוך התכנית, שלשה ריקודים נוטים לעבר הקלילות ואילו ריקוד אחד שייך למיינסרטימי של פעם. אני לא בטוחה שזאת הבחירה הכי נכונה, אבל בטוח שהיא קליטה. הלהקה זכתה לתשואות רבות ובצדק, בעיקר בגלל ההתגייסות של כל המרכיבים לעלות את הריקודים באופן המקצועי והמושלם ביותר שניתן והקרין שמדובר בלהקה בליגה אחרת של מחול מודרני.
