ביקורת מחול מאת רות אשל
כשהייתי רקדנית צעירה בישראל בתחילת שנות השישים במאה הקודמת, השאיפה של רבות מהרקדניות היה לרקוד בלהקת מרתה גרהם או להקת אלווין איילי, כאשר היה ברור ש"הכייף" מצוי אצל איילי. כיום הלהקה, ממשיכה להתמודד עם האתגר של להקות מחול ספורות שפרצו לעולם, היו לאגדה, כשנקודת המוצא שלהן היא אתנית. כמובן, היו סיבות חברתיות ששימשו לכך זרז, אבל אין בכך די, אם אין בנמצא כוריאוגרף מאד מוכשר שיצליח ללכוד את האפיון הגופני של סגנון אתני תרבותי ספציפי, וליצור אמנות מופלאה לבמה (המקבילה אצלנו, הוא תיאטרון מחול ענבל). מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת כשפרצה להקת אלווין איילי, הטכניקה של הרקדנים התקדמה בצעדים מהירים, מאתגרת בלי רחמים את יכולת הגוף, כאילו, כבר לא מדובר באותו גוף אנושי. והקהל בימינו אוהב לראות ברק טכני, ועטיפה מקצועית מוקפדת לפרטי פרטים של מופע, ואת הסחורה הזאת, תיאטרון המחול האמריקני יכול לספק עם תפאורה ובעיקר עיצוב תאורה נהדר. אבל זאת העטיפה, ונותרת השאלה איך ממשיכים לפתח שפת תנועה, כוריאוגרפיה, מתוך הדי.אן.איי של המקור האתני? או, האם מדובר היה בהבלחה חד-פעמית. לזה יש להוסיף את הצורך לתת מענה לצרכים של הדור המפונק כיום, הרגיל לכל הפירוטכניקות, איך להשאר רולוונטי גם כיום, מבלי לדרוס את השורש העדין (והבעיה חמורה במיוחד בריקודי העם שלנו). וכל ההקדמה הזאת, כדי להבין איך אני מסתכלת על התוכנית, ומדוע ללכת לראות את להקת איילי אלווין טומנת בתוכה בשבילי ,ריגוש היסטורי, וחשש ממפגש עכשווי עם אגדה.
הדואט מצב רוח סנטימנטלי של הכוריאוגרף ומעצב התלבושות ג'אמר רוברטס, ולמוסיקה של דיוק אלינגטון ואפיק בהטיה, הציבה בפני את השאלה, מי יוצר כיום דואט סנטימנטלי? האם לא שבענו מכך במשך עשרות בשנים וכבר השתחררנו מכך. הריקוד פותח כשהסולנית קהילה קמבל לבושה מעיל לבן וכובע לבנים יפהפיים, כפפות אדומות, נראית כמו מדגמת בתצוגת אפנה. היא הולכת בקדמת הבמה הלוך ושוב, מתלבטת האם לחכות לו? נמאס לה מהאיחורים שלו! להמתין? ללכת? ציפיתי לפתרון יותר מסקרן. וכצפוי, הגבר המאחר סופו של דבר מגיע, והיא כבר בסלון המהודר שלו, מפשילה את המעיל, וסוף סוף אפשר לראות את תנועת הגוף הנהדרת שלה. והיא כועסת עליו, מעיפה את הפרחים מהאגרטל לרצפה. מה זה? זה הפתרון "המקורי" להראות כעס?. ואני לא מבינה, הרי מדובר בלהקה המנוהלת על ידי אנשים ראויים, וחוששת לפסוק. וכמו נענית שאלתי, ומסך שקוף שחצה בין הסלון לצופים, שלא ניתן היה להבחין הו אבל עמעם את התאורה, עולה מעלה, וכל הצבעוניות ותנועת הגוף מתגלה במלוא כוחה. ועלה בדעתי, שמטרת הריקוד הזה הוא להתריס נגד העולם העכשווי, של אהבה זמינה, מהירה חסרת סבלנות, איך אומרים , "קוויקיס"? ובשנת 2022, הכוריאוגרף רוברטס יוצר דואט של מתגעגע לסטימנטליות. ואתם?
הדואט Unfold יצר רוברט באטל למוזיקה שמיימית ביופייה של אריה מתוך האופרה לואיס של גוסטב שפרנטייה. השירה אינה תומכת בריקוד האהבה, אינה מנהלת איתו דיאלוג, אלא מעמידה את הרקדנים בפני תחרות בלתי אפשרית. אפילו רקדנים נפלאים כמו אשלי מאיו וירובעם ארבס, לא מסוגלים להגיע לאותה התעלות של מדיום התנועה שיגבר על מדיום המוזיקה. ואולי, כי השירה מתפזרת, מהדהדת, לא נתפשת בעין, ממלאת את העולם, ואילו גוף הרקדנים, עם כל ההקרנה הבימתית שלהם, הביצועים המושלמים, השאיפה להכיל בתנועה עולם ומלואו, נשארים בגודלם הטבעי.
אחרי שני דואטים הגיע סוף סוף הקטע הקבוצתי, Are you in your feelings? מאת קייל אברהם, לתלבושות צבעוניות רעננות של קארן יאנג. החגיגה מתחילה. השפה התנועתית מורכבת, מאתגרת לביצוע, ואינני יודעת אם הרקדנים הנהדרים הם אלה שאתגרו את הכוריאוגרף, או הכוריאוגרפיה אתגרה ויצרה את הטכניקה המעוררת השתאות. בזהירות נאותה, אומר שיש כאן שילוב של זרימה כמו של מערבולות באגן, יחד עם הקווים הארוכים, החדים, הברורים, והקפיצות של טכניקת בלט. הפירואטים הרבים משמשים מעברים נוחים לגלוש מהזרימה לקווים, וחזרה והכל מלווה במשחקי הדינמיקה של הג'אז. מרבית הריקודים, נולדים מסוג של אווירה, "אז מה נעשה עכשיו? מה בא לגוף שלי לעשות? חוסר אכפתיות כזאת.." שמקשיב לרעב ולחשקים של הגוף איך לזוז, יש כאן התרחקות מהמחשבה, אבל בהמשך, האחרונה נוטלת בידיה את המושכות, מפתחת ואריאציות וקומפוזיציות תנועתיות שתענוג לעקוב אחריהן. חלק מהמעברים בין הריקודים נעשים על רקע דיבור מוקלט שנשמע כמו סלנג של האפרו-אמריקניים. בעיני זה פתרון מוצלח, וכמעט הייתי רוצה לראות ריקוד שכולו על רקע דיבור. מתוך הרקדנים צדה את עיני רקדנית (שאיני יודעת את שמה, לובשת מכנסיים סגולים וחזייה כתומה), שהסולו שלה, הקרין עד לכתלים האחוריים של בית האופרה הגדול.
ומה כבר לא נאמר ונכתב על Revelations של אלווין איילי ועל יצירותיו הראשונות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. זכיתי לראות את הרקדנית כרמן דה לה ואלאד, חברתו של איילי, רוקדת באולם אולימפיה בפריז עם הסולו הנפלא לשירה I have the whole world in my hands של איילי. עד היום ידיה הארוכות מלאות ההבעה, והגוף הגבעולי שלה, חרוטים בזיכרוני. צפייה מחודשת בריקוד Revelations מחדדת אצלי את האבחנה שייחודו, היא הרעננות של ההתחלה, התמימות של האמונה, דבקות המתפללים, שירת הגוספל, והניסיון לקלוט את הייחוד בתנועה ובאיכותה ללא תחכום. מעט התנועות החורגות מהסגנון האתני, ניראות לי מושפעות מסגנונה של מרתה גראהם, אבל השימוש הוא מידתי. הדרישות הטכניות של יצירה זו, שייכות לשנים בהן למחול המודרני ולג'אז היה כבוד לגוף הרקדן. העולם כיום מושך לכיוון הווירטואוזי, הבידורי, הריגושי לעין, וכל זה לא מקל על להקה על בניית רפרטואר ברוחו של אלווין איילי. אבל נראה שללהקה יש כוח חיות אדיר, ולהוציא להקות בלט קלאסי, אין הרבה להקות ששורדות כל כך הרבה שנים, שומרות על האש הפנימית שלא תדעך.
