ההפקה הגרנדיוזית המעוררת השתאות ביופייה עוסקת בפרק בהיסטוריה העקובה מדם של סין. למרות שהשפה התנועתית, הסיפור, התלבושות הן בחותמת המסורת הסינית, היצירה איננה נראית מוזיאונית אלא מאד עכשווית. אמנם לא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי השתלשלות האירועים, הסמלים, המסרים של "שאפתנות, נאמנות, בגידה ופחד", כדברי התכניה, אבל בעיני לא זאת הנדוניה העיקרית של היצירה אלא השפה התנועתית, הביצוע והתפאורה.
ייתכן שלקסיקון התנועה ניראה כה עכשווי כי במהותו הוא לא צורני אלא מתעצב מתוך אנרגיות. הגוף מלא בצ'י של חיות פנימית, ממלאת עד תום את כל המערות הפנימיים, דבוקה בעצמה לכתלים המעצבים את הגוף ולפיכך היא מאוד מרוכזת ואסופה בתוכה. כל זה יוצר תחושת כח בהמתנה. לעיתים התזוזה של הגוף איטית מקרינה נוכחות של מודעות לחלל העוטף אותו. אין תנועות סתמיות של מעברים של חיבורים מימיים נוטראליים. אותה אנרגיה דחוסה מאפשרת להגיע למהירות הבזקית כמו של קו אור. היה! היה? ואין. מעוררי השתאות הם הקפיצות הגבוהות כמו נפצים של זיקוקים. דומני שהמנוע לקפיצה הוא כח פנימי בגוף שלא מצריך הכנה של כיפוף ברכיים כמו במחול המערבי.
לאיכות ניפלאה זו שותפים כל הלהקה אבל בוהקת בריקוד של חה שאנג בתפקיד הגיבור הנצחי. אבל הסולו שנחרט במיוחד בזיכרוני הוא של יו ג'י הפילגש הנאמנה (שרוקד גבר) לגיבור המיתולוגי, התנועה זורמת כמו נמסה, מתמסרת ברכותה, כאשר הגוף הגמיש להפליא הופך לשירה.
התפאורה המרשימה של עננים נוצרה מחיבור מאות מספריים מושחזים המסמלים את האכזריות של המלחמה. זאת תלויה וממלאת את החלל העליון של הבמה והיא דינמית, כנושמת בשקט תוך התבוננות, יורדת ודוחסת את הפעילות מתחתיה וגם מתקמרת לכיפת ענק. ניראה,שגםהטבע שותף לאותם אירועים היסטוריים.
האסתטיקה מלווה את כל היצירה גם בקטעי המלחמה המתורגמים לסצנות של היופי שבזוועה, כך הבמה הטבולה בפתיתים אדומים יוצרים דימוי של ים של דם המותז מעלה באימפולסים כאשר הגופות הלבנות של רקדנים מתגלגלות בתוכו. התאורה של פביאנה פיצ'ולי מגלה את הקסם והמסתורין בתפאורה ובתלבושות.
השילוב של נגינה חיה בכלים מסורתיים, משחק ומחול יוצרים חזיון מופלא מתרבות רחוקה. מומלץ ביותר.
