הדואט וחוזר חלילה נוצר ב-2018 ושייך ליצירות מחול שנוצרו בשנים האחרונות שעוסקות בתוגה הישראלית, בחלום ושברו. הדואט פותח וחותם בשיר מחר שכתבה והלחינה נעמי שמר. זה שיר שמשדר אופטימיות ושמחה לימים טובים שעתידים להגיע ו"אם לא היום, אז מחרתיים". ובתווך, כמו קיטוב נורא למילות השיר, טופחת המציאות. תחת ערמת כפפות צבעוניות עליזות בצבעים של ורווד ושחור (ואולי בחירת הצבעים אינה מקרית) מסתתר הרקדן נעם סגל. האם זאת בריחה מהמציאות במכון כושר? ולרגע עולה הדימוי של קבר ויציאה ממנו. סגל זוחל על ארבע, כמו היינו צופים בפריימים בודדים של סרט קולנוע שחל בו שיבוש ומרמזים על פציעה נפשית. בקטע אחר, הוא חוזר על אותם משפטי תנועה תוך שהוא רוקד וגומע מרחקים במרחב הבמה, כמו נעול על זיכרון שלא מצליח להשתחרר ממנו. עם סגל רוקדת שחר ברנר. בניגוד אליו, שהוא מניפולטיבי, לעיתים רובוטי, היא סובלת, כואבת והגוף שלה מתקמר ומתקער ספוג ברגש. היא מנסה לסייע לו, מצטרפת לאותם משפטים שחוזרים על עצמם, אבל הוא לא נענה לה. פה ושם צפים זיכרונות של ימים טובים יותר בין השניים, ויש שניות של שמחה מאולצת, כמו זה, כשבתבורי פונה לריקוד ההורה, סמל הביחד וההגשמה. זה דואט טוב בביצוע מעולה, עוסק באקטואליה, אבל הטיפול הכוריאוגרפי בו, לא מאפיין את יצירותיו של תבורי, כפי שאני מכירה אותן. בעיני תבורי הוא כוריאוגרף עם "ראש אחר" ומכאן שהיו לי ציפיות גם לגישה אחרת לנושא ולהתרחקות משימוש בדימויים שנעשה בהם כבר שימוש על ידי יוצרים אחרים.
היצירה מארס נוצרה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך" 2020, ויועדה להיות משודרת בזום. כבר אז חשבתי שמדובר ביצירה מסקרנת ושמחתי שמאז המשיך לעבוד על עליה והתוצאה מצוינת. דומני שהבחירה של היוצר בכוכב מארס כנושא ליצירתו, אינה מקרית. הרי מדובר בכוכב שקיים (מאדים), אבל רגל אדם לא דרכה בו, ולכן זה מקום אידיאלי לתבורי לדמיין, וליצור שם את החוקים שלו..
במארס הבמה תחומה במנורות ניאון, קפסולה מוארת בתוך חשיכה של גלקסיה. ארבעה גברים רצים, ממצים את המקום התחום, ואולי "מרחיבים" אותו מלאכותית על ידי כך שמטפסים זה על גב על זה ו"מותחים" אותו לגובה. לאורך כל היצירה יש מעברים חדים בין תנועה מהירה, מתקדמת במרחב לבין מרחב אישי, של התכנסות פנימה לתנועה איטית כשהרקדנים במעגל. הם מעלים על הדעת גבעולים המתערסלים בתוך מים, ניראים כיוצרים קשרים מגנטיים ביניהם. קסום. המעברים החדים בין מהר ללאט, בין אסוף לרכות אמבית, העלתה בדעתי את הדימוי שבגוף של כל אחד מהרקדנים קיים מנוע, שכל רקדן יכול לשלוט על דרגות מהירות הקצב, וגם על דרגות דחיסות הגוף. הקטעים הבולטים הם הדואטים ובעיקר הסולואים הנפלאים, עשירים בתנועה מקורית ומראים את היכולות הנהדרות של הרקדנים.
בסיום היצירה, כמו אמר היוצר לעצמו, "מיציתי את החוקים, לעזאזל הגבולות, הרי אני בכוכב אחר, הגיע הזמן להתפרע", וצבע הבמה נעשה צבעוני, מוזיקה עליזה מהירה שוטפת את הבמה ומבקשת להרקיד את הרקדנים, אבל הם, כמו דווקא, בוחרים להסתדר בטור מסודר, במרחקים שווים, ולעמוד בהתרסה שובבית על הראש. עולם הפוך. פתרון "תבורי" שמעלה חיוך.
