ביקורת מחול מאת רות אשל
תכנית זאת שונה מתוכניות קודמות של מיכל נתן שאותן ראיתי. בעבר היו אלה דרמות עם ליברית, ואילו הפעם זה מחול מענג של מקבץ ריקודים שהן קומפוזיציות הבנויות היטב. משוחררת מליברית ועם חמש רקדניות מאומנות היטב, נתן יצרה ערב תרבותי ומהנה.
המסך נפתח כאשר שש הרקדניות, בשמלות שחורות יושבות בשורה על כסאות בקדמת הבמה. החלל השחור של הבמה עוטף אותן, וכשהתאורה מדגישה את לובן עורן של כפות ידיים, הצוואר, הראש וגם הקונסטרוקציה הלבנה של הכיסאות. הן זקופות, גאות, נאות, בטוחות בעצמן. הן מתחילות למחוא כפיים, משחקות עם עוצמה של חזק וחלש, מוסיפות הדגשים ברקיעות על הרצפה. הקונטרפונקט מעמיק רבדים כשהביצוע מדויק ומוקפד.
התוכנית שזורה בקטעים קבוצתיים של הרקדניות, בקטעי סולו של נתן ובקטעים של שירה של הזמרים המעולים שוקי שוויקי ויעל הורביץ. אופיר עטר מלווה אותם בנגינה על הגיטריסט. השנים היטיבו עם נתן, היא חטובת גוף כנערה צעירה, ובמיוחד התרשמתי מעבודת הזרועות הנהדרת. היא לשה את החלל תוך מודעות לזרימה הדחוסה מהשכמות ועד קצה האצבעות. הרקדניות טובות, ניראה שעבודה רבה הושקעה בליטוש פרטים. צדה את עיני אילת שחר שרוקדת מהקרביים, והתנועה שלה מספרת ישרה של אושר כשהיא רוקדת. בולטת גם מורן רון, שאמנם בתחילת המופע הייתה חמורת סבר אבל לקראת סופה השתחררה והנוכחות שלה כפרפורמרית הקרינה.
התלבושות יפות, רעננות, מתכתבות עם השמלות המסורתיות, אבל עם גזרה מודרנית ומחמיאה לגוף הרקדניות. התאורה מקצועית מושקעת. עלה בדעתי שתוכנית זו יכולה להיות שלגר במועדון איכותי ופחות באולם מעונב, גם אם יוקרתי, של סוזן דלל.
