התכנית מציגה את רמת הכוראוגרפיה והביצוע הנפלאים של קוריאה. זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה מחול מודרני מקוריאה אבל הפעם ההתרשמות הייתה חזקה במיוחד. פתח הדואט "זה רק עולמי וחיי" מאת Lee Se Joon המתאר שני ניצולים (Joon & Yoon Se Ryun) אחרי התפוצצות כדור הארץ. הם יוצאים מתוך ערמת בגדים שאצלי עוררה על הדעת את השואה. מבחינה תנועתית מה שמסקרן הוא הקטע שבו הם נפגשים, עומדים מאד קרוב זה לזה, הם מספרים בו זמנית את הזוועות שעברו, אם בתנועת הידיים והגוף ואם בפה הגדול הנפער וזועק בדממה. מה שמיוחד הוא שהסיפורים הדחוסים מסופרים באטיות גדולה, כמו צפים בחלל, כמו אירוע סוריאליסטי שהתרחש, ולמרות הקרבה הפיזית, אין כל מגע גופני ביניהם. השורדים מוצאים בערמת הבגדים פחית שתייה של קוקה קולה. מעניינת הבחירה דווקא במוצר האמריקני סמל של תרבות הצריכה המערבית הקלוקלת, כך בעיני. הם נאבקים על כל טיפה, כמו פרסומת לקוקה קולה. הבחירה ללוות את הקטע בשירה השמימית של "אווה מריה" גם היא מעניינת, כמו מבקשת לומר שברגעים כה קשים, האמונה הדתית נידחקת הצידה לטובת ההנאה משתיה פרוזאית לחלוטין. וכשהם שותים הגוף מתמלא באושר, באנרגיה פנימית שיכורה מתפרעת ומתענגת על עצמה. הקולינריה גם חותמת את היצירה כשהם מדמיינים כמו זוג פנטומימאים שהם סועדים לצלילי השיר what a wonderful world. אז זה המסר? אפשר לשרוד אחרי אפוקליפסה ולמצוא את טעם האושר באוכל של העולם שהיה. עצוב ומצחיק.
"בעיקר רגשות" של Yoon Daegyo הוא דואט בביצוע הכוראוגרף והרקדן Han Daegyo. היצירה מתארת מערכת יחסים בין שני גברים שקטע הפתיחה מעלה על הדעת אימפרוביזציית מגע. אחר כך הם עוברים להשפעות אחרות מערביות, כמו ריקודי רחוב עם פרואטים על הראש והכתפיים. יש קטע המעלה על הדעת אונס כשרקדן אחד מצמיד את השני לקיר האחורי, אוזק את ידיו וכופה עצמו עליו. הקטע החזק בעיני היה כשאחד עומד מאחורי השני, וכמטוטלת שעולה ויורדת בסירוגין ביניהם, כמו תנועת סליקה גופנית, הבעות הפנים שלהם משתנות מסלידה ועד להנאה. מה שמייחד את היצירה הוא הביצוע המעולה, שבו יש שילוב מעורר התפעלות של קלילות הרקדנים כמו רוקדים על טרמפולינה עם תנועה מאד מהירה.
הסולו Sunyata של Oh Jae Won ייחרת בזיכרוני, כאשר היוצר הוא גם המבצע. בבגד שחור עם מכנס בגזרה מסורתית לצלילי מוזיקה מיתרים, גם היא מסורתית, הוא רוקד רקוויאם לאביו שנפטר. הסולו ניראה כמו נולד מתוך מדיטציה, מתוך ריק emptiness. בעוד שביצירה הקודמת הביצוע עורר התפעלות מהאנרגיה הצעירה הרי כאן מדובר ברקדן אמן שהתנועה הזורמת האטית צבועה בכוח ממגנט והיא נקטעת בפתאומיות בתנועה מהירה כמו הבזק של אור. הסולו מסתיים כשהוא רוקד בבועת אור, ידיים חובטות את הרצפה/אדמה כמו מבקשות לחדור עמוק לתוכה וגם בעת מביעות את עומק הכאב שלו. החומרים התנועתיים מסקרנים אבל הנדוניה האמתית הוא הביצוע הנהדר.
היצירה הרביעית והאחרונה בתכנית היא תפילה לאלים ושמה Sinawee שפירושה הרמוניה והיעדר הרמוניה והיא של הכוראוגרף Kim Jae-seung. את הקוורטט המצויין רוקדים שני רקדנים ורקדניות לליווי חיי של שני נגנים, האחד על כלי מיתר מסורתי והשני בכלי נשיפה שמעלה על הדעת סוג של קלרינט מערבי.
אין הבדל בולט בין הגברים והנשים, לא בלבוש האצילי בפשטותו של בגד שחור של שכבות וגם לא בחומרים התנועתיים. מיבנה היצירה ברור, לא מורכב, אולי כדי להבליט את השפה התנועתית מהפנטת בעושרה ובפתרונות התנועתיים המפתיעים, לפחות לעין שלי. אלה יונקים מהמסורת ומעבדים אותם לעכשווי. משפטי התפילה נראים כנולדים מדימויים פנימיים של בקשות. אלה תנועות מהירות ומורכבות הניזונות מלהט פנימי, כמו יש להספיק ולבקש. כל משפט מהיר שכזה מסתיים בהושטת יד ארוכה שנמסה בהכנעה. לפעמים, ממש לפני שהתנועה נמוגה, אנרגיה מהירה לוכדת אותה לג'סטה קפואה. הביצוע של ארבעת הרקדנים הוא נפלא אבל מי שלכה את עיני במיוחד היא הרקדנית היפהפהייה ,Chot Da Bin בולטת בגובהה ובידיים הארוכות הנהדרות שלה והיא לוכדת בהקרנה בימתית חזקה. גם בריקוד זה באו לידי ביטוי האיכויות הנהדרות של הרקדנים הקוריאנים במעברים בין הנושם, הזורם והאיטי שאין לו התחלה וסוף וזאת מול תנועת השוט המהירה של אנרגיה דחוסה שפורצת מתוך הגוף, חרטה אמירה לשנייה, ולא מותירה אחריה הד.
הערב (17.8) יתקיים במרכז סוזן דלל מופע אחרון של הקוריאנים. מומלץ מאד להגיע.
