ביקורת מחול מאת רות אשל
מזה מספר שנים שאני עוקבת בסקרנות אחרי יגור מנשיקוב, רקדן סולן מצוין שרקד בלהקות רבות, ובהן הבלט הלאומי של פולין, בלט קרואטיה, בלט ציריך, הבלט הישראלי ובלט ירושלים. ככוריאוגרף הופנו אליו הזרקורים בעקבות הכוריאוגרפיה "כנר על הגג" שיצר עבור בלט ירושלים של נדיה טימופייבה. מנשיקוב הוא סקרן, פתוח להתנסות, לשילובים אמנותיים וזכורה לי הכוריאוגרפיה עם להקתו ביצירה המולטימדיה "ג'ירפות" של עפרה יהודאי.
אינני רוצה להכביר מילים על יגור הרקדן, שהעין לוכדת אותו מיד עם עלותו לבמה, אלא בהתפתחותו ככוריאוגרף. תהיתי, מדוע הדבורים מעניינות אותו? ובתכנייה מוסבר, שלדבורה יש "ריקוד" שבו היא מסבירה לחברותיה בכוורת היכן ממוקמים פרחים, צוף, ומקורות מים. לזה מתווסף הציטוט של אלברט איינשטיין, הכותב, ש"ביום בו ייעלמו הדבורים, יותרו לבני האדם רק ארבע שנים לשרוד על פני כדור הארץ".
הדבורים שימשו למנשיקוב השראה. זיק שמצית את היצירה. מעוף הדבורים עשוי לשמש מקור להרחיב את השפה התנועתית, שבה לידי ביטוי בעיקר ברטט בכפות הידיים המעלה על הדעת משק כנפיים, ואילו "החיפוש" אחר הפרחים מעניק לגיטימציה "נושאית" לשימוש עשיר במרחב, בהרכבים שונים. ייתכן שגם הבחירה בצבע צהוב פסטלי של התלבושות היפות שעיצבה מעיין פז היא בהשראתן. אלה בגדים יומיומיים מעוצבים בקפידה, מכנסים ארוכות, קצרות וחולצות. התקרה תולה קונסטרוקציה מוארת המעלה על הדעת תא בכוורת. מכאן ואילך מדובר בקבוצה המונה שמונה רקדנים בריקוד שעיקרו קומפוזיציה. אין כאן חיפוש אחר תיחכום קומפוזיציוני. המעברים זורמים בין סולו, דואט, טריאו והקבוצה. מוזיקלי, אסתטי, נעים לצפייה. בהשוואה ליצירות קודמות שלו, אפשר להבחין שעכשיו הקומפוזיציה יותר מורכבת, שולט בה יותר, מעז יותר, ואפילו משלב ריצות בבלט הניאו קלאסי.
להקת GEM, ריקוד הדבורים. יגור מנשיקוב וניב ארבל. צילום: Maya Iftus
מנשיקוב קשוב למוסיקה, נישען עליה, ודומני כאשר הוא מקשיב אליה, הפתרונות התנועתיים נובעים ממנו בקלות. בשני מקרים לאורך היצירה, מושמעים שירים של אלביס פרסלי, ואז משתחרר משהו אצל מנשיקוב. כאילו המוזיקה "הגבוהה" של מוצרט עדיין תוחמת אותו, לא לגמרי משחררת אותו, ורק במוזיקה ה"פופולרית, הנמוכה יותר", הוא מרשה לעצמו להיות חופשי יותר, לעשות ככל העולה על רוחו. להשתובב. לשחק. בזיכרוני נשאר טרי, אותו דואט של מנשיקוב עם תכלת הר ים, עם תנועות האגן, הקפיצות החופשיות שלו. כל כך רענן.
אני סבורה שהאתגר העומד בפני מנשיקוב, בעיקר כאשר היצירות אינן עם ליברית, אלא יותר קומפוזיציה נטו, הוא חיפוש אחר פתרונות תנועתיים יותר מורכבים ומפתיעים. זה דורש תהליך ארוך של עבודה ניסיונית, חיפוש, ומיון מתוך מה שהמקריות הולידה.
הרקדנים טובים. ברמות שונות. מתקדמים על הבמה בשקט, בקלילות, כמו נגיעות. כמו שרקדני בלט יודעים לעשות. אי אפשר לטעות בהכשרה שלהם. בכפות הרגליים עם הקשת המוגבהת, הקווים הצלולים, הקפיצות, הפירואטים. בולטת מירי לפידוס, בנוכחות היפה והשליטה, כך גם ניב ארבל, וגם ג'ואי איטקין עם הטכניקה היפה, החיוך השובה לב, ושמחת הריקוד. אבל, מעל כולם – מנשיקוב. ככוריאוגרף הוא נותן למרבית הרקדנים אפשרות להביע את עצמם, רובם מופיעיםו בסולו, דואט או טריאו. יש בזה משהו חברי, שמתאים ללהקה צעירה שלהוטה להתקדם ביחד. לסיכום, זה מופע קליט, שכל אוהב אמנות יוכל להתענג עליו..
