ביקורת מחול מאת רות אשל
תוכנית קליטה ומענגת זו, מורכבת מ- 16 רקדנים צעירים מצטיינים, שנבחרו בקפידה במכל העולם. המנהל האמנותי הוא איבן לישקה. היצירה שפתחה את המופע היא Un Ballo של קיליאן למוסיקה הידועה של מוריס ראוול, "פאבאן לנסיכה שמתה". לפי התוכניה, קיליאן יצר את העבודה בהשראת רעיון ארעיות החיים, והריקוד הוא שילוב מעודן של יופי ותוגה, סוג קבלת הדין שהמוות הוא חלק מהעולם, ואולי המסר הוא, שאת הזמן שעומד לרשותנו יש לחיות בהרמוניה ובאנושיות. היצירה פותחת במחרוזת של דואטים, אולי מבקשים להביע את ההמשכיות הדורית. בהמשך נאספים כל הזוגות לאוניסונו, כאילו אומרים "כולנו אותו אחד לאורך הדורות", ובסיום הזוגות מתקדמים לקדמת הבמה בקאנון, כשהרקדניות יורדות לברכיים, הגברים עומדים, ואחר כך הגברים יורדים לרצפה והרקדניות קמות. כל זאת העלה בדעתי רצף של קידות שבאות לכבד את המתים. לאורך כל היצירה, התנועה זורמת, הבחירות התנועתיות מוקפדות, כאשר שפת התנועה של קיליאן, הייתה השראה לדורות של יוצרים של המחול בין זמננו. הביצוע מעולה, לא רק טכנית, אלא גם באיכות התנועתית. זאת יצירה שהפכה לקלאסיקה והבחירה בה לפתוח את התוכנית של הלהקה הצעירה הייתה מוצלחת.
הדואט "102 פוזיציות" היא סאטירה על תנוחות המאפיינות את הבלט הקלאסי המסורתי, שמרוב שימוש חוזר בהן, הפכו לצפויות. יש כאן ביקורת של הכוריאוגרף גויטייר על כוריאוגרפים ש"ממלאים" את המוזיקה בפוזיציות, מצרפים תנוחות/פוזיציות ולא ממש יוצאים למסע יצירתי של גילוי. הפוזיציות גם הדגישו את העבודה הביצועית המוטלת על הרקדנים הרוקדת על הבהונות כאשר הגבר, בדרך כלל "הרקדן האציל" משמש כסוג של "בר" נייד לצרכי הרקדנית. "102 פוזיציות" הוא סוג של הדרן חביב המבוצע היטב, אבל לטעמי עמד בניגוד גדול מדי לעבודה הכל כך איכותית של קיליאן.
הכוריאוגרף יורג מאנס יצר את "אהבת נצח" למוזיקה של בטהובן. לא מצאתי קשר רגשי או תנועתי בין מה שראיתי על הבמה לנושא "אהבת אמת". מדובר בעבודה קבוצתית מאתגרת טכנית לרקדנים שדורש מעברים מהירים. ביצירה בולטת הקומפוזיציה והעושר בחומרים התנועתיים מורכבים שנבחרו אחרי סינון מוקפד. אפשר היה להתרשם מלכידות הרקדנים, להט ורעננות הביצוע.
למריה בריוס (57) רקע מפואר כרקדנית בלט עתירת פרסים. למריה, ולבעלה עופר זקס הייתה להקת בלט מצליחה בוונצואלה, וזוג נאלץ לברוח כאשר שאבז עלה לשלטון. הם בחרו להשתקע בישראל. בשנים האחרונות בריוס מייצבת עצמה ככוריאוגרפית. יצירתה "רפרוף עין", עוסקת בעונות השנה ובעונות הרגשות באנשים. לתפישתה, האחד משפיע על השני במהירות של רפרוף עין, וזאת כשאנו חיים בעולם בו במקום אחד קיץ ובאותה עת במקום אחר החורף. היוצרת בחרה בשני קומפוזיטורים שעוסקים בנושא העונות, האחת של מלך הטנגו אסטור פיאצולה שמלאו 100 שנה לפטירתו, והשני של אנטוני ויואלדי. הרעיון של מריוס בקשר לעונות הוא מורכב, פילוסופי, ומתוך מה שראיתי על הבמה, קשה היה לשייך זאת לרעיון ששימש מנוע ליוצרת. לזכותה של בריוס ייאמר, שעמדה במשימה לא פשוטה ליצור עבודה ארוכה לקבוצה של רקדנים והצליחה להזיז אותם בחלל בתנופה שעונה על אנרגית המוזיקה של פיאצולה. החומרים התנועתיים שהיא בחרה בהם, הם מוכרים, וזכו לביצוע מצויין. אבל, בבחירת חומרים מוכרים טמונה גם הנקודה היותר חלשה ביצירה. אני סבורה שהאתגר הבא שעומד בפניה של בריוס, הוא לעשות בחירות יותר מעניינות בשפה התנועתית ולמצוא את הקול שלה. אני סקרנית לראות עבודות נוספות שלה.
