צילום: דיווס ראבי
החיפוש אחר שפה תנועתית חדשה היא בעיני הנדוניה המרתקת של אמנות המחול. הנושאים הרי מוכרים, חוזרים על עצמם בגלים, אבל העניין האמנותי טמון באמצעים המשתנים שבהם משתמש הכוראוגרף. כלומר השאלה והתשובה מופנים ל"איך" ולא ל"מה". דומני שהתנועה הנובעת מתוך האימפולס הפנימי של הרגש מיצתה את עצמה, לפחות זמנית, כשבמהלך השנים נוצרו טכניקות שונות לעקוף את התוצאות התנועתיות האינסטינקטיביות, למשל, הטלת מגבלות מלאכותיות, הפניית שאלות לגורם חיצוני כמו לספר המזלות הסיני איי צ'ינג. מקרגור בחר לצורך זה לפנות למדע המוח. אינני מכירה את התוכנה בה השתמש אבל התוצאה היא שהיצירה מציגה שפה תנועתית "אחרת" ומרתקת שהסיפור הוא הסיפור של השפה עצמה. זאת לא שפה שנולדה מדימויים אלא ממיפוי אפשרויות תנועה של הגוף במסגרת תחומה של התוכנה. הרקדנים בתחתונים שחורים וחולצה גופיה לבנה שמציגים את הגוף "נקי" מתוספות שאינן רלוונטיות לתנועה.
מקרגור ממשיך בתלם של כוריאוגרפים כמו ג'ורג' בלנשין או ויליאם פורסייט. כמותם הוא מתבסס על הבלט הקלאסי אבל רקדניו רוקדים יחפים, עושים שימוש ברגליים חזקות המתרוממות מעלה מעלה בקווים ישרים, מאתגרים את האנטומיה של הגוף, מבקשות להגיע אל חלל דמיוני מרוחק לשרטט בו קווים כדי להשאיר חותם. כנגד הקווים הישרים של הגפיים ה"קורעות" בבהירות ובדייקנות את הגוף עם הכיוון החוצה, הטורסו מתערבל בתוכו בתנועה גלית שם האנרגיה הפנימית מתהווה. חלק ניכר מהמשפטים התנועתיים פותחים בהקדמה קצרה של רפרוף תנועתי מהיר כמו לקיחת נשימה או איסוף אנרגיה לקראת המשפט עצמו שהוא מורכב ואתגר מאד ביצועי.
בדרכה היא, אותה שפה יכולה לבטא גם "אהבה" על ידי שימוש בקווים של הגוף וההתייחסות המשתנה ביניהם. והיו שניות שהגבר הניע את זרועותיו מעלה מטה כמו ברבור שמתכתב עם דואט האהבה המפורסם מ"אגם הברבורים", כמבקש לומר, "גם אנו אוהבים אבל בשפה משלנו".
השפה הרחיבה את גבולות הביצוע המוכרות של הרקדנים וגם עיצבה את מיבנה הגוף שלהם עם דרישה להפעלת שרירים אחרת. ושוב אני משתאה נוכח המאגר האין סופי של אפשרויות תנועתיות שהיוצר מצליח לדלות מתוך הגוף כשהאחרון נידרש להשתכלל ולספק את הדרישות של הכוריאוגרף. כל הרקדנים מצויינים אבל צדו את עיניי הגברים לואיס מקמילר ורוליס קלוזמן-נייט.
הבמה מוקפת במנופים תעשייתיים ענקיים. מצד אחד משקולת ומהצד האחר מסך הקרנה גדול. כאשר המנופים מתרוממים מוקרנים על המסכים גלים של מוח, משוואות מתמטיות ומה שניראה כמו רקמות גוף מתחת למיקרוסקופ. המנופים עם המסכים ניראים כטוטמים המדברים בשפה משלהם בעולם עתידני של מדע, או אולי דווקא עולם ראשיתי בהתהוותו.
בתחילת ובסיום המופע מוקרן צילום כלב רץ בלופ של הצלם אדוארד מייברידג', הראשון שהצליח להקפיא תנועה במצלמה. אנו לא רואים פרטים של הכלב, לא את השיער, לא את הפנים, או העיניים אלא מרותקים מהתנועה – ממגע כפות הרגליים עם האדמה, מהריחוף שלהם תוך התקדמות וממנוע הסמוי שמאפשר את אותו פלא של ריצה. בשביל מקרגור, אותו צילום שחוקר את תנועת הכלב חובר למחקר שלו כי הרי האדם הוא גם סוג של חיה. היצירה היא שירת הלל לגוף האנושי, וגם אם התארכה מדי לטעמי, זה ערב מרתק עם שפה חדשה ורקדנים נפלאים.
