ביקורת מחול מאת רות אשל
היצירה החדשה של ענבל פינטו עוסקת בתנועה "מכושפת". למה אני מתכוונת? אני מבדילה בין תנועה שהאנרגיה שלה ממקור חיצוני לתנועה שהאנרגיה שלה ממקור פנימי. למשל, לתנועה ממקור אנרגיה חיצונית אני משייכת תנועות של גוף שמפעיל גוף אחר – מזיז, מכה, וגורם לגוף האחר הפסיבי להגיב. כלומר, הגוף הפסיבי מונע על ידי כוח של תנועה חיצונית. למשל, בבלט "פטרושקה" הקוסם הרע שולט ברגשותיו של פטרושקה כשהוא הופך אותו לבובה שהוא מפעיל על ידי חוטים. הקוסם הוא הכח החיצוני שמפעיל את הגוף הפסיבי של פטרושקה. לעומת זאת, התנועה ממקור פנימי נוצר על ידי הגיגים, תחושות גופניות של אנרגיה שמתורגמת לתנועה של גוף המבצע והיא מאפיינת את המחול העכשווי. לא מדובר בצורניות, כי התנועה יכולה להיות זהה, כשהשוני יהיה באיכות התזוזה. לכך אני מוסיפה את התנועה "המכושפת" שאותה אני רואה כמוצר של מקור אנרגיה חיצוני שהשתכן בתוך הגוף אחר ושולטת בו מפנים. סוג של דיבוק. מדובר בנואנסים עדינים של ביצוע שדורש רמת אמנות גבוהה של מודעות. לשם כך נדרשים רקדנים שהם אמנים.
אחזור לקביעה שלי שהיצירה החדשה של ענבל פינטו עוסקת בתנועה "מכושפת". יתרה מזאת, כי אני סבורה ששפה התנועתית המיוחדת של היצירה היא מוצר של מחקר הבודק תנועה זו. באופן מפתיע, אני מזהה מתוך צפייה ביצירה דרך יצירה של מחקר אנליטי, מחשבתי, כמעט אקדמי ביצירה. דומני, שלצורך מחקר איכות התנועה "המכושפת", פינטו יצרה מסגרת דמיונית של מעבדה דמיונית שהיא יוצרת את הכללים שלה ב-Living Room, בחדר שנעים לשהות בו. את הקירות איירה פינטו בציורים עדינים בירוק פסטל של עצים, פה ושם אפשר להבחין בבית קטן. משיכות מכחול, בלי קונטורים ברורים.
החלק הראשון של היצירה הוא סולו של מילר. היא רקדנית גבוהה, גבעולית, עם ראש קטן עגול שעל קודקודו כדור שיער משיער אסוף. היא מקרינה רעננות, תמימות, מבט תמים, חולמני. ניראה שמילר כבר כלואה בחדר שנים רבות עד שציור הקיר צבע את שמלתה. מי היא? מה קרה לה? בסצנת הפתיחה גבה של מילר ממוגנט לקיר, היא מתקדמת לאורכו כעיוורת הזקוקה לסימן הכר למיקום. גולשת בצעדי נחש שהתעוותו. מפחד? היא מגיעה למסמר, שרק היא יודעת על קיומו, פושטת את השמלה ותולה אותה, ועכשיו ממתינה להוראות התנועות "המכושפות". הגוף שלה נשטף בתנועות חדות, כמו מכות של סתירות פנימיות, בודקות את עוצמת ההדף עד שהגוף ישנה את התנוחה שלו. למילר טכניקה נהדרת, אפילו יותר מכך, היא משכנעת באמיתות התנועה, מגיבה, מצייתת ומפסלת את הגוף שלה שרק הדמיון יכול להמציא. שליטה, גמישות ואמנותיות בדרגה גבוהה חוברים יחד.
בחלק השני של הריקוד מצטרף הרקדן המצוין איתמר סרוסי. בן זוג ראוי ברמתו האמנותית. גם איכות התנועה שלו "מכושפת", אבל שונה מזו של מילר. התנועה שלו מתערבלת, זורמת, נפחית, בעלת משקל, אולי בגלל מיבנה הגוף השונה שביניהם. התנועה מהפנטת. בהמשך, יש דואט מקסים שבו שניהם רוקדים, או יותר נכון "מורקדים", כל אחד עיוור לקיומו של האחר, כמו שני מוביילים שמשייטים בחלל.
החדר מרוהט בשולחן, כיסא, ארונית קטנה צמודה לקיר ומנורה קטנה הצמודה לקיר התומך. גם החפצים בLiving Room, במשמעות חדר חי, מקבלים משמעות של האנשה. הם מתבוננים, מגיבים אבל הכל במסורה, בתזמון זמן נכון שיוצר פליאה. גם פס הקול עם מוזיקה של חפצים לצד קטעים מוזיקליים מוכרים, הוא כוח אנרגיה המשתתף בעולם המכושף.
ביצירה זו, כמו ביצירותיה של פינטו בעבר, הן טבולות ביופי רב ששורה עליו הגות נוגה, כמו עננה קודרת שעוד שניה תחלוף עם הרוח ואז יקרה משהו , כמו ההפתעה של הקוסם בקרקס, שישגרום לצופה לחוות שניות של אושר ותדהמה. כך גם הפעם, אבל לא אהיה ספוילרית ואגלה את הפתרון. ותודה למרכז סוזן דלל שבימים קשים אלה של הקורונה בחר לעלות הפקת מקור עם ענבל פינטו.
\
