ביקורת מחול מאת רות אשל
המסך עולה. אני מוציאה קריאת התפעלות. עשרות רקדנים עומדים, ממלאים את הבמה הגדולה של בית האופרה, כולם פונים לאותה זווית לפינת הבמה הקדמית, רגל אחת מושטת קדימה בטנדי והידיים מוחזקות מעלה בתנועת הכנה להקשות קסטנייטות. כל כך פשוט, וכל כך מרהיב. האם זאת אחזקת הגוף? רעננות התלבושות? יפי הרקדנים? הם עומדים, לא זזים, ואנרגית הגוף שלהם מכריזה שאין לטעות במי שאנו – להקת הבלט הלאומי הספרדי. מוזיקה נהדרת עכשווית על בסיס מסורת נכתבה על ידי מנואל בוסטו בביצוע התזמורת של אקסטרמדורה של מדריד. פנסי עיצוב התאורה של חינס קביירו ופילפה ראמוס מלטפים באהבה את הרקדנים ומאירים את גווני צבעוניות הבגדים הרעננים המועצבים להפליא. הכל בוהק, מקצועיות, הקפדה, מושקע. ופתאום מאות אצבעות הרקדנים מקישות בקסטנייטות (מריבל גאיירדו), כלים קטנים עשויים מעץ, לא נראים, מוחבאים בכפות הידיים, והם זוכים לכבוד הראוי. מין סוג של ענווה. הריקוד מתחיל, בנוי במקצועיות, לא מנסה להתחכם, מודע שדווקא האוניסונו מדגישה את דקויות השפה, אבל יחד עם זאת, המעברים בין הקבוצות ועיצוב החלל בנויות בכשרון וטומנים בתוכם הפתעות. השילוב בין אימון של מחול הספרדי המסורתי עם בלט, יוצר רקדנים נהדרים. הבלט מרחיב את אפשרויות השפה התנועתית, מעניק יכולות טכניות בחלקי גוף שהמחול הספרדי לא מטפל בהם, ואילו המחול הספרדי מעניק שפה, אנרגיות וקסם מסוג אחר.
בניגוד למחול הקבוצתי רוקדת אינמקולדה סלומון את הסולו Jaulena. היא גבוהה, צווארה מגדלי, ידיה ורגליה ארוכות, היא דרמטית ומאופקת, מזהה את המינון הנכון ביניהם. זה סולו עכשווי שעושה שימוש במסורת, לא כבול אליו, יונק ממנו. לאורך הסולו מעברים בין תנועה חדה כסכין גיליוטינה לבין הידיים הרכות השטות בחלל. השליטה הגופנית מעניקה לה את החופש לאותה רכות. להעז להיות רך מתוך עוצמה.
למחול השלישי Eterna Iberia Kמוסיקה של מנואל מורנו-בואנדיה הייתי קוראת בושם ספרד. בקטעי הנשים ובדואטים הנואנסים של העדינות הם מעתיקי נשימה. כמו רפרוף חלום. ריקודי גברים עם גלימות ספרדיות וכובעי קורדובס שמדגישים את האיכויות הגבריות, והיו רגעים קסומים של דואט זוג הנאהבים בו השניים נמסים ובה בעת התנועה מדויקת ומקרינה, כמו צובעת את החלל ביופי.
חתם את המופע "מחווה למריו מאיה" כשעל פלטפורמה לאורך הבמה האחורית יושבים נגנים וזמרים. הריקוד עצמו זה ריקוד עממי של חגיגה בבגדים בצבעים עזים משכרים, ביצוע מעולה, אבל בקונטקסט של תוכנית זאת הוא התארך מדי, ואולי אפילו מיותר. חשתי געגוע לרפרוף החלום ב-"Eterna Iberia" ולחלקה הראשון של התוכנית. ובכל זאת, בסיום התוכנית, כאשר נכנס רובן אולמו, המנהל האמנותי והכוריאוגרף שהוא גם רקדן עם עבר עשיר, והחל להראות את היכולות שלו, הוא הכניס תזזית בקהל ואליו הצטרפו הסולנים הנהדרים במחיאות כפיים וקריאות העידוד של רקדני הלהקה כמיטב המסורת הספרדית.
