ביקורת מחול מאת רות אשל
אני עוקבת אחרי להקת ראמגאר מאז שחזרו קרן ואבנר פסח מספרד, התיישבו בירושלים והקימו להקה ובית ספר לפלמנקו. הופעות הלהקה תמיד מושקעות, והיא ייחודית בנוף הפלמנקו בישראל בכך שהיא ממשיכה את מסורת הצוענים, כלומר, פלמנקו אותנטי שרוקד את החיים. ראמנגאר איננה מחפשת את האסתטיקה המערבית של רקדניות דקיקות, והרקדניות בחלקן מלאות, התלבושות מושקעות אבל לא מתייפייפות. את הלהקה מלווה תזמורת חיה של נגנים וזמרים. למוזיקה ולשירה חשיבות עצמאית בזכות עצמה.
קרן פסח נושאת על כתפיה את המופע, או אולי יותר מדויק לומר, הקשות רגליה נושאות אותה. היא רקדנית בוגרת, עם ניסיון עשיר ואהבתי לראות איך מפעם לפעם פניה מוארות משמחת הריקוד, מהשמחה לעשות את מה שהיא אוהבת ולהופיע על הבמה. תיפוף רגליה מגיע למהירויות גבוהות מאד והריקוד הבטוח שלה כמו מותיר חותם בסלע. לרגעים ספורים הצטרף אבנר למחול, ואני מעדיפה לזכור אותו כרקדן בשנותיו הטובות. ארבעת הרקדניות מיטיבות לרקוד, יודעות לאסוף את האנרגיה ולתרגמה למחול עם אחזקת גוף ותיפוף רגליים. הריקוד שלהן העלה בדעתי, מכונת תפירה היוצרת דוגמאות מדויקות, ומסוגלת לחזור על עצמן.
רקדנית אורחת היא דגה פדר, ובגילוי נאות, אני בקשר אמיץ איתה שנים רבות. הרעיון להזמין רקדנית ששפת הגוף שלה נטועה במחול האתיופי הוא מסקרן. להפגיש ריקוד כתפיים (אסקסטה) עם תיפוף כפות הרגליים. תנועות חדות, סטקאטו, משחק בדינמיקה של המקצבים. מפתיע עד כמה המוסיקה מתאימה למחול אתיופי. דגה היא רקדנית ויוצרת מובילה של העדה, ועטורת פרסים.
יחסית מצאתי מעט עבודת ידיים בריקוד הפלמנקו של להקת ראמנגר, וטוב היה למצוא את הזרימה התנועתית של דגה, המעלה על הדעת נחיל מים כשהיא מוקפת בארבעת הרקדניות המתופפות ברגליהן.
קטע הסולו שלה למוסיקה הספרדית איתגר אותה וזאת היתה הזדמנות לקהל להכיר את סגנונה הייחודי של דגה שפיתחה מתוך המחול האתיופי המסורתי. היה חסר לי דואט, שיכול היה להיות סוג של שיא בתוכנית, בין קרן לדגה. דואט בו הן מאתגרות זו את זו, מחפשות את השווה והשונה ביניהן, משפיעות ומושפעות.
ולסיכום, תכניות מושקעת, מהנה, תרבותית וכשהיא מסתיימת יש חשק לצאת במחול.
