ביקורת מחול מאת רות אשל
אם יוצרי "אגם הברבורים" משנת 1895, הכוריאוגרפים מריוס פטיפה ולב איוונוב, יושבים בשמיים ומתבוננים בתוכנית שהועלתה במשכן, הם לא היו מאמינים למראה עיניהם – אולי היו מזדעזעים, פוערים עיניהם ופיותיהם בהפתעה, וייתכן שדווקא, מחייכים שיצירתם ממשיכה לעורר עניין, גם אם שינתה פניה, והיא חיה ובועטת.
נדרש דמיון לקשר בין מה שרואים על הבמה לבין הגירסה המוכרת הקנונית, כי ארבעת היוצרים מנפצים את האסתטיקה הקלאסית של היופי. גם סיפור האהבה של הגבר שמשחרר את אהובתו מהכישוף התפוגגה, כמו גם המאבק הסמלי בין הטוב לרע. גם המוזיקה של צ'ייקובסקי נטמנה עמוק במגרה. ההבדל בין גברים לנשים עבר גיהוץ של אחידות. אבל, ממה שלא הצליחו להשתחרר זה מזיכרון עבודת הידיים, שחוזר כמוטיב בכל ארבעת היצירות. את הברק של הגימור המקצועי מספקים הרקדנים המצוינים, ואני מלאת השתאות לאופן שבו הם מצליחים להטמיע בגופם את הסגנונות השונים, עם דרישות מגוונות מהגוף, מהאיכות, המקצב. כל זה מצביע על איכות ופתיחות האימונים שלהם.
היצירה של קאייטאנו סוטו פתחה את התוכנית, ובדמיוני ראיתי את ממלכת האופל המכושפת. קירות שחורים תוחמים את הבמה, שבעה רקדנים עטופים בגד גוף הדוק שחור, רק כפות הידיים והפנים גלויים לאור הפנסים הקר הלבן. אצבעות כפות הידיים מופרדות זו מזו, מתוחות, מגויסות לתפוש, לגרור את כל הנקרה בדרכם אל תוך עולמם נטול צבעוניות. השפה התנועתית בעיקרה א-סימטרית, וקווי הגוף המתארכים של הרקדנים נועדים כדי להישבר.לעיתים הרקדנים מעלים על הדעת יצורים ארוכי גפיים, אולי חרגולים מיתולוגיים? בסוף הריקוד, ייתכן והבחנתי ברקדנית שהחלה לעבור שינוי. החזה נושם, הפנים מביעות רגש. ואולי, לפי סוטו, יש תיקווה לחזרה לאנושיות.
המעבר ליצירה של מארי שווינאר הקנדית הוא קאט מדהים אחרי צפייה ביצירה של סוטו. אש אדומה משתוללת על המסך האחורי. אש איומה, חזקה, גמישה, רוקדת בתאווה, משתוקקת לכלות הכל. יופי מסוכן ואכזרי של אש. בפרשנות של שווינאר ל"אגם הברבורים" יש רק נשים מנוצלות, נשים שנאנסו, נשים שסובלות מאי שוויון חברתי. מאות שנים של דריסה של נשים, שינו את הכרומוזומים בגופן. הן עדיין עם טוטו לבן, חובשות פיאה לבנה של נוצות – הדימוי שהגברים מבקשים לתת לנשים – אבל הברבורים שלה הן נשים נכות, צולעות על רגל אחת הנעולה בנעל בלט נוקשה, ואילו הנעל השנייה, נעולה על כף היד שמעוותת אותה. הן זועקות בדממה בפה פעור, חוששות להישרף בעודן בחיים. באחד הקטעים המרהיבים, הן יושבות על פדיומים מלבניים של עץ המפוזרים על הבמה במרחקים שווים, גבן לקהל, ראשן מוטה מטה לעבר האש, ומה שמתגלה לקהל אלה הישבנים התפוחיים היפים, מעוטרים בסלסלת טוטו לבן, כמו ממתינות לנגיסה הגברית. היצירה מפתיעה במקוריותה ובעיצוב החזותי שלה.
בפרשנות של מרקו גרקו הברבורים ניראים כמי שעברו מכת חשמל והפכו לדיגיטליים. הגוף מכני, נוקשה, מדויק, נושא את עבודת הידיים והמרפקים שאינן פוסקות מלרטוט. קטע קסום שנשאר חרוט בזיכרוני הוא זוג שעומד זה מול, ומבטא את התשוקה הבוערת בתוכו בדיאלוג של כפות ידיים רוטטות. הקומפוזיציה תפורה למהדרין של מאסטר כוריאוגרף.
הפרשנות של חופש שכטר היא אנטי פנטזיה, אנטי מסתורין, אנטי כישוף, אנטי ברבורים מכל הסוגים, אלה שבאגדה ואלה שהונדסו בפרשנויות הקודמות. הברבורים שלו הם ברבורי הרחוב, ברבורי המציאות שקוראים תיגר על הבלט הקנוני. אנשים שחוגגים את החופש שלהם, מוחאים כפיים, שוטפים את הבמה בקבוצות, מתערבלים זה בזה, והתנועה והמוזיקה שיצר סוחפים את הקהל. אבל ניראה, ששכטר יודע שלחגיגה יש פתיל קצר, החופש הוא גם סוג של פנטזיה. הרקדנים נשכבים, עייפים? חולמים? וכמו בתוך חלום הם מתעוררים מחפשים את הקסם של האגדה, והידיים נעות מעלה ומטה כמו ב"אגם הברבורים".
יצאתי נפעמת מעושר וניגוד הפרשנויות, ומלאת הערכה לרקדנים הנהדרים. תוכנית, שיש בה מן ההעזה, שנאצרה בחכמה על ידי המנהל האמנותי אריג גרסייה.
