ביקורת מחול מאת רות אשל
אינני מכירה עוד להקת מחול בישראל שבוחרת ליצור תוכנית מחול על נושא ספרותי ישראלי קנוני. אולי בשביל זה צריך את נדיה טימופייבה, המנהלת האמנותית של בלט ירושלים, שעלתה בצעירותה מברית המועצות לשעבר, חוותה את המאבק להגיע לארץ. בשבילה ציונות וישראל, הוא הכח שמניע את העשייה חדורת האמונה שלה בהקמה, ובמלחמת ההישרדות של בלט ירושלים. לנדיה יש חזון אמנותי ברור, ויחד עם המנכ"לית המסורה מרינה נאמן, הן חותרות קדימה: להקת בלט ניאו-קלאסית שחלק מתוכניותיה יונקות מיהדות ומישראל. המחול "הוא הלך בשדות" מבוסס על הרומן האייקוני של משה שמיר, והוא סוגר טריאומווירט של יצירות מקור שנוצרו בבלט ירושלים: "כינור על הגג" בכוריאוגרפיה של הרקדן והכוריאוגרף המוכשר יגור מנשיקוב שעוסק בגולה, "ממנטו" מאת טימופייבה המוקדש לשואה, ועכשיו "הלך בשדות" בכוריאוגרפיה של מנשיקוב, המספר על המיתוס הציוני של בניית הארץ, הקשר לאדמה, קשיי הקליטה של עולים, החברות, ההקרבה והאבדן במלחמה.
את האתגר הכוריאוגרפי הטילה טימופייבה על הכוריאוגרף מנשיקוב. לתרגם את הרומן הספרותי של מילים, לאמנות מחול של הגוף, מבלי לגלוש לריאליזם ופתטיות, זאת משימה קשה ואדירה לכוריאוגרף. מכשולים מסוג זה אינם עומדים ביצירת מחול מופשט, שהוא משוחרר מאתגרי הדרמה המורכבת., והכוריאוגרף יכול להתרכז במדיום הקומפוזיציה ובשפה התנועתית. מנשיקוב כבר אינו כוריאוגרף בתחילת דרכו והוכיח כשרון, מיצירה ליצירה הוא מתקדם, מבין יותר רזי הקומפוזיציה ובעיקר הוא סקרן עם אהבה עמוקה למחול, ובכל זאת, המשימה של יצירת כוריאוגרפיה ל"הוא הלך בשדות", היא מאתגרת במיוחד. מנשיקוב יצר את הליברית, ובכך פיצח בעצמו את האופן שבו יבנה את היצירה, יחלק אותה לסצנות, ויניע את הדרמה.
חלקה הראשון של היצירה שטופה שמחת התגשמות של החזון, הפניםשל הרקדנים קורנים משמחה. אנו מתוודעים לדמויות המכרזיות ומערכות היחסים ביניהן: זוג הנאהבים אורי (מיכאל בוצוק) חבר הקיבוץ לבין מיקה, פליטת השואה (מירי לפידוס); הקשר הרומנטי בין רותקה (שרה למפרט) לאברהם (יגור מנשיקוב), וכן חברי הקיבוץ. בחלק זה, היצירה מגיעה לשיאה בקשר חברי הקיבוץ לאדמה, לקציר, לשיבולים, כאשר מנשיקוב יצר סצנה מפתיעה, מדהימה ביופיה, נועזת ללהקת בלט, בה כל הרקדנים מתפלשים, משחקים, ואולי אפילו עושים אהבה עם ערמות התבן/חציר הממלאות את הבמה. הסצנות בחלק השני של היצירה מוקדשות להתגייסות, ההיריון הלא צפוי של מיקה, ההתלבטות אם לעשות הפלה, העדפת הצורך הלאומי על הצורך הפרטי, ההתגייסות של אורי למלחמה, ומותו. ובכל זאת, היצירה מסתיימת בטון של תיקווה, כאשר מיקה מתקבלת סוף סוף בחיבוק חם על ידי החברה הקיבוצית ונקלטת בארץ.
הסצנות מבהירות את השתלשלות הליברית. התנועה זורמת בסגנון בלט ניאו קלאסי ותנועה חופשית. המעברים בין הסצנות גולשים זה לזה או מסתיימות בקאט, שיוצרות גיוון של אווירה, שינוי דינמי, מקצב ושומרות על עניין עין הצופה. יחד עם זאת, למרות ההישגים המעוררים הערכה, עדיין יש מקום לחיפוש משפטים של פתרונות תנועתיים פחות צפויים. יותר מפתיעים. כל זה דורש זמן רב של חזרות לצורך גילוי, והרבה שנות ותק בכוריאוגרפיה שאפשר יהיה לשלוף אותם במהירות כאשר יוצרים עבודה חדשה במסגרת זמן נתון. עיני צדה פתרון מפתיע בטריאו עליז של חברי הקיבוץ בתחילת היצירה.
המוזיקה האיכותית והמודרנית של שוסטקוביץ ושניטקה הותאמה לליברית ולחומרים התנועתיים, אבל חשתי נתק בין הסצנה הארצישראלית לבין המוזיקה ששייכת לעולם אחר. בריקוד העליז של ההתגייסות כשהרקדנים חובשים כובעי טמבל, חשתי חוסר נוחות למוזיקת הג'אז, כמו נלקחה מתוך מחזמר של סרט הוליוודי מתקתק. הרעיון בריקוד קליל הוא מעולה, אבל בחירת המוזיקה בעיני בעייתית. האם מנשיקוב יודע שקיים ארכיון עשיר של קומפוזיטורים מתקופת היישוב, כמו, מרק לברי, עדן פרטוש, אוריה בוסקוביץ' , יוסף טל ואחרים. הם השתמשו במרכיבים אוונגרדיים במוזיקה של תחילת המאה, וחיפשו את הצבע של הטון המקומי.
רקדני הבלט הירושלמי הם נפלאים. אני זוכרת את הלהקה בתחילת דרכה ומלאת התפעלות על הדרך שעשתה בניווטה של טימופייבה. הבלט התחזק ברקדנים חדשים שהצטרפו אליו (מיכאל בוצוק מאוקראינה), ארז מילטון שחזר לארץ אחרי הופעות בלהקות מובילות בארה"ב, וכן מנהל חזרות מרטין שונברג, עולה חדש עם עבר עשיר כרקדן בחו"ל. לא רק שהביצוע של הרקדנים הוא נקי, ובקלילות עוברים את המשוכות הטכניות, אלא, מה שחשוב בעיני, הוא שהריקוד עטוף בתחושת שחרור, זרימה, בעיקר בטורסו, בצוואר, בידיים. זה בלט של גוף נושם. לא נותר שמץ, לאותו קבעון/קיפאון של רקדני הלהקה בתחילת דרכה. אציין את הסולנים הנהדרים, מיכאל בוצקוב (אורי) עם נוכחות בימתית יפה וטכניקה מצוינת, ארז מילטין (חבר של אורי), עתיר קסם ושובה את לב הקהל, ומנשיקוב, שהוא רקדן נשמה שהעין ננעלת עליו. גם אצל הגברים החלק העליון של הגוף חופשי, זורם, נישא על רגליים מאומנות היטב, קפיצות טובות, ונחיתות חרישות, חרישות. הסולניות לפידוס (מיקה), ורותקה (למפרט), רוקדות בקלילות והבעה, כמו נולדו לבמה ולעלי פוינט. שלא כדרכי, אציין את כל שאר 12 שמות הרקדנים המעולים (להוציא שמות הסולנים שכבר ציינתי את שמם): אלכסנדר שבצוב (אביו של אורי), אליוט טומפסון, ענאל זטייקין, דנה למפרט, חלל זוילי, נעה לו, ואריאל מי רון.
ילנה קרליך עיצבה תלבושות של מכנסיים קצרות, חולצות מכופתרות כמו של פעם עם שרוולים קצרים, חצאית בגזרת פעמון, צבע החאקי שולט, מחניף לגוף הרקדנים ורענן. אין זה סוד, שבלט ירושלים היא להקה דלת אמצעים כספיים (וזאת בלשון המעטה), והתפאורה שעיצבה פולינה אדמוב היא אפקטיבית. מדובר בגבעולים/עמודים דקים מיתמרים גבוה, שהם ניידים. לפעמים מעלים על הדעת שיבולים מפוזרים בשדה, וכשהם מתכנסים, הם מעלים על הדעת גדר הגנה מפני פורעים. גם עיצוב התאורה של אמיר קסטרו יוצר את האווירה הנכונה.
"הוא הלך בשדות" הוא ניסיון אמיץ ליצור בלט בהשראת רומן ישראלי, הוא קליט, האתגר ענק, הדרך ברוכה.
