ביקורת מחול מאת רות אשל
אני תמיד סקרנית לראות איזה פירוש עכשווי ייתן הכוריאוגרף לנושא מוכר מהעבר' דוגמת "חלום ליל קיץ", שעליו נוצרו בלטים רבים. כלומר, איזה פירוש אוניברסלי עדכני יעניק לרעיון, שעומד בתמצית הליברית, וימקם אותו בזמן ובמקום חדשים, ואיזה שימוש עכשווי יעשה ביכולות הפיזיות המשופרות של הרקדנים וההמצאות הטכנולוגיות העומדות לרשותו. תפישת העולם של הכוריאוגרף היא שתמצית האגדה של" חלום ליל קיץ", היא החגיגה, היציאה לטבע, האהבה, האכילה, השתיה. החופש. החופש לערב אחד. בגרסה זאת, אין פיות, אין מלכת הפיות ואין חמור.
הכוריאוגרף יצר מעטפת מסקרנת, או מסגרת לאותה חגיגה, שהן שתי חלומות שונים לאותה חגיגה של אותו גבר מאושפז השוכב במיטתו. בחלום הראשון הוא נענה להזמנת אהובתו לצאת מהמיטה, לברוח לשדה לחגיגת הקציר, לפגוש חברים, לתנות אהבה. ואכן, סצנת ערמות החציר יפהפה, כשהחציר מתגלה כחומר נפלא שניתן לשחק איתו, להשתובב, להעיף באוויר, להתפלש בתוכו, להירדם ולהעלם בתוכו. טוטם ענק יפהפה מחציר מורד לאיטו למרכז הבמה, וכל עשרות הרקדנים רוקדים סביבו מוטיבים המתכתבים עם ריקודי עם. שולחן מוצב לאורך כל הבמה הגדולה של המשכן, ועשרות רקדנים נושאים פמוטים עם מספר קנים של אור להניח עליו. הוויזואליה יפה מאד. ואחרי הריקודים, האהבה, האוכל הגיע זמן ההשתכרות. הרקדנים נעים במהירויות שונות, כאילו הזמן "הרגיל התקלקל" כשפיקוד השכל מנוטרל מפאת המשקה. בניגוד לצפוי, המשתכרים לא הופכים אלימים, אלא מתקבצים פה ושם, נעמדים בשורה בקדמת הבמה, שולחים מבטים תמימים לקהל, כמו לא מבינים היכן הם מצויים, מצחקקים, מבהילים זה את זה. הלגיטימציה להרפות, להתמסר לחופש הפורקן, זה "חלום הקיץ", כאשר הריקודים בשדה העלו בדעתי את מסכתות החג.
החלום השני של אותו גבר השובה במיטה, מורכב מקרעים, פיסות סוריאליסטיות מזיכרונות מהחגיגה שראינו. התרפקות לטירוף מופלא. לעשות כל מה שיעלה על הדעת בלי שיפוטיות. כמו מתוך קופסת קוסם, הכוריאוגרף שולף הפתעות, למשל, דואט של גברים ערופי ראש בחליפות; רקדנים מתנשאים לגבהים (יושבים זה על כתפי זה), עטופים בחציר מעלות על הדעת דמויות מטכס וודו, ובאחד מרגעי השיא, דג ענק, מוצנח לאיטו מתקרת הבמה ונוחת על השולחן. והצופה מופתע מעוצמת הדימיון של היוצר. גם זיכרונות מתקופות קודמות יותר נשזרות בסצנות הסוריאליסטיות, כמו דואט בלט של בלרינה בטוטו שחור (אולי הברבור השחור מ"אגם הברבורים"?), או עשרות רקדנים לבושים בגד גוף, מתקדמים צמודים זה ונראים כחיה רבת רגליים, או אולי, קטע קבוצתי מתוך הבלט "פולחן האביב" של ניג'ינסקי. ויש עוד ועוד הפתעות שיגלו הצופים.
תזמורת חיה מלווה את המופע ומעניקה לו עוצמה של כוח של קונצרט. שישה נגנים,נגני כלי קשת, פסנתר וכלי קשה, ממוקמים על פודיום, באיזור הדמדומים של מאחורי הבמה. נהדרת הזמרת הסופרן חנה טולף, שמהלכת על הבמה בין הרקדנים, לבוש שמלה לבנה, שיערה הבהיר משתחל לרצפה, נראית כמו נשלפה מתוך אגדה ומספרת סיפור עתיק בקולה הגבוה המסתורי.
הנדוניה של "ליל קיץ", אלה עשרות הרקדנים המצוינים, וכאשר עשרות רוקדים על הבמה, הם מקרינים כוח. דומני, שעיקר תשומת הלב של הכוריאוגרף פנתה לפתרונות נועזים של עיצוב, ובניית סצנות מרהיבות ביופיין.
.
