ביקורת מחול מאת רות אשל
ה"שחף" לפי גירסתו של בוריס אייפמן עוסק בלהט היצירה, במימוש עצמי, במחיר שמוכנים לשלם אלה הנגועים בקסמה של טפסיכורה. היצירה עוסקת במאבק בין חדשנות לבין למה שמוכר, בין אלה שכבר עשו את הדרך הארוכה והתמסדו, אם ככוריאוגרף ואם כבלרינה, הפחד לאבד את מעמדם, כשהדור הצעיר כבר מזנב בהם. אמנם אייפמן קיבל השראה מהמחזה "השחף" של אנטון צ'כוב, אבל הוא מעתיק אותו, או מתרגם את הרעיונות הגדולים אל עולמו הוא – עולם הבמה. אייפמן מפרק את הרעיונות הגדולים לעשרות סצנות קטנות שבכל אחת מהן מתרחשת דרמה המבקשת פעולה של ריקוד. "השחף" הוא העולם שבו חי אייפמן, הסביבה בה הוא יוצר ומכיר היטב.
הכוכבים המרכזיים הם הכוריאוגרף הצעיר המורד יבגני גראצ'ב, הבלרינה הצעירה מארה טודוסה, הכוריאוגרף הותיק סרגיי וולובויב, והבלרינה שעבר זמנה מריה אבשובה. הם מופלאים שבמופלאים. גמישים, חזקים, עם יכולות הבעה של שחקנים. נידמה שכל גבולות היכולות הפיזיות נחצו. התרשמתי מאד מאישיותה של אבשובה. עם סולנים שכאלה אייפמן, כמו פסל, הוא יוצר פיסולי גוף מפתיעים. בדואטים הוא במיטבו. אייפמן פותח קופסת קסמים עם צירופים חדשים שלא העליתי בדעתי. הוא מפתיע. הוא מאסטר של ארכיטקטורה גופנית. הוא מעיין מפכה של יצירתיות שעבורו הגוף הוא חומר לפיסול.
אייפמן לא מסתפק לתאר התרחשויות דרמטיות בין הדמויות המרכזיות אלא גם נובר לתוך חלומותיהם, חלומות שמחזקים אותם, וחלומות שמצביעים על פחדיהם. בתחושה של טיימינג נכון, אייפמן עובר בין הסיפור "המציאותי" לבין חלומותיהם. החלומות הם הזדמנות להפליג לעולם הפנטזיה. אין הוא חוסך באמצעים, אם בכמות הרקדנים הממלאים את הבמה, אם בסט חדש של תלבושות, תפאורה משתנה, עיצוב התאורה עם עשרות רבות של פנסים. למשל, בסצנת הפחד, קבוצת רקדנים מכוסה בבד, נעה בפנים ויוצרת מעין מפלצות שגדלות ומתכווצות (מעלה על הדעת את אלווין ניקולאיס). אורך הסיפורים הדרמתיים והחלומות שונה. לעיתים הם מסתיימים יחד עם המוזיקה, עומדים עצמאית בזכות עצמם, ולעיתים, יותר מאשר בעבר, אייפמן קוטע אותה ב"קאט" כמו במאי בקולנוע. ועולה בדעתי שאייפמן הכוריאוגרף נשאב, כבר נושק לעבר הבימוי הקולנועי.
למרות שהיצירה עוסקת ברגשות אנושיים, עוצמת ההבעה היא על-אנושית. כל אחד מהדמויות המרכזיות גדול מהחיים, כל אחד נציג או נציגה אוניברסלית לעשייה ולרגשותיו. הם לא אנשים רגילים ספציפיים, עם גדולים מהחיים, כמו אמנות הבלט.
למרות שאייפמן מצדד בחדשני, בכוריאוגרף המורד, אני סבורה שגם אייפמן נאבק בתוך עצמו בהקשר ליחסו לבלט. אייפמן הוא גם וגם וזה מה שמרתק. הוא גם הכוריאוגרף המורד וגם הכוריאוגרף הוותיק המעריך את המסורת. באחת הסצנות הוא יוצר פרודיה על בלט קלאסי כשהרקדניות לובשות טוטו, סווצ'ר ספורטיבי ומשוחחות בפלאפון. הן מתקבצות כמו בבלט "אגם הברבורים", ועושות את מה שלא ייעשה בבלט – מנענעות את ישבן בשובבות מצד לצד. אלא שבסצנה הבאה אייפמן מעלה סצנה עם עשרות רקדניות מהבלט "אגם הברבורים" ואתה נשבה ביופייה הקסום של הבלט.
אייפמן משתמש בחופשיות במוזיקה. למרות שהוא פונה לרחמנינוב, היתה לי תחושה של קולאג'. זה לצד זה מוזיקה גבוהה ומוזיקה נמוכה של בידור, ואפילו נקישות בלבד. הבחירות המוזיקליות מרוממות את החוויה, שוטפות את האוזן והעין ביופי ורגש עוצמתי. הוא לא חושש שהמוסיקה תאפיל אל הריקוד, מאמין ששתי האמנויות תחבורנה יד, ושעוצמת הריקוד הריקוד הניראה לעין ועוצמת המוסיקה הפונה לאוזן, לדימיון, תתרוממנה יחד.
לראות את בלט אייפמן זה לחזות בגרנדיוזיות, בהפקה סופר-מושקעת, לצאת בתחושה של חוויה שקיבלת מלוא תמורה לכספך. כשהלהקה תחזור לארץ, תלך לראותה.
כן, לעיתים אני תוהה אם אייפמן לא חוצה את גבולות הטעם הטוב, אבל מי מחליט מה זה טעם טוב?
