אייל אוהבת לגעת במופלא, ביופי שנולד מתוך הלא-יומיומי, במקום בדיוני של פנטזיה. היא אוהבת את העשייה שיש בה נגיעה של טרוף ותשוקה הכלואים בתוך רטט ואימפולסים קטנים בגוף המצוי על סף התפוצצות. אייל גם אוהבת להתחיל את יצירותיה בגוש המעלה על הדעת שבט המקרין את הכוח של ב"יחד" שלו. הפעם זה גוש עם גב המופנה לעבר הקהל שמתקדם לעבר אחורי הבמה בנגיעות קלות של כפות הרגליים המעבירות משקל מצד לצד, כובש מילמיטר אחר מילימטר בהתקדמות איטית ונחושה. זה גוש שנושם מבפנים, אוגר אנרגיה, עוד ועוד, אבל בשביל מה? בתלבושת מינימליסטית ואפקטיבית שעיצבה היטינג, הרקדנים, גברים כנשים, עטופים בבגד גוף שחור צמו. רק פיסות גוף גלויים, כמו, אמות וכפות הידיים, הצוואר והראש. כל השאר – טבול בשחור.
הצבירה של האנרגיה לוקחת זמן, עוד ועוד, מה שמגביר את המתח – כל זה – לקראת מה? אייל לא ממהרת, כמו ההכנה חייבת להיעשות בקפידה, ללא קיצורי דרך, כדי שמה שיקרה, ואנו לא יודעים מה, יקרה נכון. והגוש ממשיך להתקדם… ואז, כמו בעולם האגדות, אחרי הרבה הרבה שנים, מתחולל הפלא, ומתוך הגוש השחור נולדת ומזדקרת הקרקפת של פרדריקו לונגו, ואחר כך הצוואר, ובעקבותיו החזה השואף להיפתח מעלה כעלי כותרת של פרח יפהפה כשהידיים נפרשות לצדדים בתנועה איטית מלאה בצ'י. פרדריקו לונגו מיתמר בגובהו מעל הרקדנים האחרים ומזין באיכות התנועה האיטית שלו את הקסם של התגלותו.
כמו היו עשויים מפסלים של שיש שחור, גוש הרקדנים מתחיל להתנפץ מכח פנימי, כמו החיים התחילו לזרום בתוכו והמעטפת לא עומדת בלחץ. הם ניזונים ממגע כפות הרגליים ברצפה, מתקדמים על כריות כפות הרגליים בצעדים מדודים או בתנועה מהירה של בורה (bourré) ששוטפת את הבמה בנקודות צפופות של נקודות מגע במעגלים שנוצרים בחלל. יש גם הרבה תנועות ידיים חדות, תנועת ראש מהירה, ולפעמים כל הטורסו מתפתל מצד לצד כמו צלופח ענק וחושני. כשהושלם התהליך, השבט יוצא בריקוד, מעין מחול עם, הרמות רגליים מדויקות תוך ניתורים ושינויי כיוון והכל באוניסונו של אמירה אחת ברורה וחזקה. השבט המחולל מתפרש במרחבים שווים על כל הבמה, יוצר מעגל גדול וחוזר להצטופף לגוש כדי לרקוד את התרבות השבטית שלו…המוסיקה של אורי לכטיק כמו גם התאורה של אלון הכהן היו מעולים והעצימו את הכוראוגרפיה. ורקדני האנסמבל, הם כמובן, מצויינים.
עוד באותה תכנית הועלה "גורג' וזלמן" של אוהד נהרין, יצירה הבנויה בשיטת האקומולציה והיא בוהקת בקומפוזיציה הנקייה והביצוע הצלול המעולה של הרקדניות. עוד הועלה "חלב שחור" משנת 1985, הפעם בהרכב של גברים, מהעבודות הראשונות הבולטות של נהרין שתמיד תענוג לראות מחדש.
