ביקורת מחול מאת רות אשל
בתכניה כתוב: "סוזן מציעה התבוננות רב-רובדית בזמן: באפיו המתעתע, ובאופן החמקמק בו הוא שזור בתודעתנו". איך מתרגמים זאת לכוראוגרפיה? הפתרון של עמנואל גת העלה בדעתי מטאפורה של נול אריגה ועליו מתוח אריג עשיר במוטיבים שנארגו במהלך הזמן, אולי גם בדומה לגזע עץ עתיק שאותות הזמן פיסלו אותו. הייתי מתארת את הזמן של גת כ"שירת הזמן של האריגה הנפרמת והנארגת מחדש".
פרימה או פירוק קבוצת רקדנים וארגונם מחדש במרחב הוא מרכיב בסיסי מוכר בכוראוגרפיה אבל לגת יש חותמת של קול משלו. עדיין לא פענחתי אותה אבל דומני שהיא קשורה לעושר המוטיבים השונים הנרקדים בו זמנית (מעלה על הדעת את מרס קנינגהאם, אם כי בשפה תנועת שונה לחלוטין). אלה משתנים בתדירות גבוהה, אולי כמו שפע הפרטים המתרחשים בטבע ובחיים. זה זמן של זרימה מתמדת של תנועה באיכות רכה .אין דרמות בינו לבינה, גברים ונשים חסרי אפיון מגדרי, יש גברים בחצאיות ונשים במכנסיים. מה שצד את עיני הוא ה- TIMING המוסיקלי, שמנצח על הפרימה והחיבור של משפטי התנועה. זה טיימינג של נשימה של המשפט התנועתי. מתי להתכונן, מתי לצאת, להסתער, להרפות. הזמן הוא זמן כוריאוגרפי של קומפוזיציות של הגוף במרחב.
היצירה פותחת וחותמת בקטע ללא ליווי מוזיקלי. זה ריקוד שמחזיק את עצמו בזכות עצמו ואינו זקוק לתמיכה או תפאורה מוסיקלית. בין קצוות של קטעי השקט, מושמעת השירה של הזמרת האפרו-אמריקנית נינה סימון מתוך הופעה חיה בפילהרמוניק הול בניו יורק 1969. השירה היא מסלול עצמאי נוסף שמעניקה לזמן המופשט סוג של אמירה של זמרת הלוחמת לזכויות. הכוריאוגרף בחר להשתמש בפס הקול במלואו שם שזורים קטעי מחיאות כפיים ממושכים שבהם הוא משתמש כאתנחתא לרקדנים – מנוחה במהלך חזרה, חלקם יושבים, שוכבים או מסמנים קטע של ריקוד.
הרקדנים נפלאים, מגויסים פיזית ונפשית לאורך היצירה המאתגרת בדיוק, במוסיקליות, בהקשבה זה לזה. הכל בנועם. את עיני צדו שני הרקדנים אשד ויסמן וזיו בשור והרקדנית אור סעדי בהקרנה הבימתית שלהם.
מופע איכותי עכשווי אבל לקראת הסוף הייתה תחושה שהגיע הזמן להרפות את האחיזה ולקצר את היצירה.
