ביקורת מחול מאת רות אשל
הבכורה של דקהדאנס תקיימה ב-2000 וכללה עשרה קטעים מרפרטואר הריקודים של אוהד נהרין ללהקת בת שבע. בדקהדאנס 21#, חלק מקטעים נותרו, אחרים הם חדשים שנוצרו במהלך השנים מאז הבכורה, והתווספה עבודה חדשה בשם זורן. אפשר לראות בדקהדאנס דרך לימוד נהדרת לרקדני אנסמבל בת שבע שנחשפים לקטעים מהרפרטואר העשיר של הלהקה, וגם דרך להפגיש את הקהל הרחב לתוכנית קלילה שהיא מעין מבחר טעימות של להקת בת שבע. לקהל שמכיר את רפרטואר הלהקה, מאפשרת דקהדאנס מפגש מחודש עם קטעים שנחרתו בזיכרונו שמבוצעים על ידי צוות רקדנים משתנה שהביצוע הנהדר שלהם מעניק רגעים של קסם. למרות זאת, אני , אישית, מעדיפה את העבודות המלאות.
הפתיחה מתוך סדר (2007) היא מרשימה. הרקדנים מקובצים יחד באותו מקום, מבצעים באוניסונו אותם חומרים תנועתיים — מעין מכונת ביצוע עתירת דמיון המתמקדת בתנועות הידיים, כתפיים וראש, כשהאנרגיה הפנימית הדחוסה של הרקדנים שמאפשרת דיוק נקי שלא משאיר אחריו עקבות. נחרט בזיכרוני המעבר המפתיע לקטע שבו הרקדנים הגברים מתחרים בקפיצה לגובה כשהם נשארים במרחב האישי שלהם, הרגליים צמודות כמו גברים בשבט המסאי האפריקני.
בניגוד לריקוד הפותח המהיר והמכני, הקטע הבא הוא דואט (מתוך שדה 21, 2011), מינימליסטי ועדין כמשק כנפי פרפר. שניות מפלאות הן הרקדנית הנישאת בזרועותיו של הרקדן והיא פותחת וסוגרת את רגליה באיכות קסומה של פרח הנענה לחום השמש וקרירות הצל.
מתוך יאג (1996) בחר נהרין בקטע שבו כל רקדן שהוא חלק מאנסמבל שפוסע יחד בשורה שהכתפיים צמודות זה לזה, חוצה את הבמה מצד לצד, נפלט החוצה לשניות בודדות ונבלע מחדש כשהאנסמבל חוזר, כמוחק את הכתוב על הדף, ומשאיר אחריו רקדן או רקדנית אחרים. טקסט מלווה כל סולו ומספר סיפור שונה של חיים, אבל מצאתי מעט שוני באיכות ואנרגית התנועה בין הרקדנים השונים. ניראה שכולם נדבקו בווירוס של תנועת גפיים סופר-מהירה שדוחסת מה שיותר תנועה בזמן התחום המצומצם העומד לרשות כל אחד מהם.
מתוך אנאפאזה (1993) נבחר הדואט ההומוריסטי שבו הגבר עם חרוט על ראשו כמו ליצן, ושניהם טומנים ידיהם כמכנסיים אחד של השני, לבדוק מה מסתתר שם. ומתוך קיר (1900), איך אפשר שלא — "אחד מי ייודע". אלה קלפים מנצחים. בחירה מצוינת הייתה גם קטע קבוצתי מתוך וירוס של אוהד נהרין (2001), כשכל רקדני האנסמבל, עומדים בקדמת הבמה, זה לצד זה, רוקדים למוזיקה מזרחית חזקה. התנועה מלאת עצמה, שזורות בעצירות שבהן גוף על סף התפוצצות של אנרגיה , נעצר, נחסם באגרוף של הכתף.
בעוד שבניית התכנית המגוונת והמהנה שמרה על איזון בין הקיצוניות לשני הכיוונים,, כמו, למשל, בין מוזיקה רועשת למעודנת, בין השגעון, לנשגב. בין עמוס/דחוס לבין מינימליסטי, הרי קטע הסיום של זורן, החליש את העניין. הוא חתם תוכנית כשהעין כבר שבעה מכל הטוב שעלה על הבמה, וכמו בקטעים הקודמים, הרקדנים מעוררים השתאות בהתמסרות הטוטלית שלהם לגוף שייענה לדרישות הרוח, אבל העין האנושית מתרגלת לכל והיה מקום להשאיר קצת מקום לרעב של צפייה נוספת.
