ביקורת מחול מאת רות אשל
על היצירה "אחרית" יורם כרמי מתאר בתוכניה, כ"פנטזיה אלגורית, ובו בזמן סיפור על תקווה של אדם להשפיע על מהלך חייו וגורלו…. הרגעים האנושיים, הפשוטים והמורכים, מתרחשים על במה המייצגת עולם דמיוני". מי שמחפש חדשנות אופנתית, או גימיק, לא ימצא זאת. כרמי הוא כוריאוגרף וותיק, עבר בחייו אופנות, התנסה בהן, הגיע לבשלות אמנותית, בחר את הכלים האמנותיים המתאימים לו, מתמקצע ומעמיק בהם, ואני מתכוונת בעיקר לשפה התנועתית ולקומפוזיציה. ידו הבוטחת ניכרת.
מוזיקה סוערת של נעם הלפר, נשמעת באולם בפול ווליום, מתחוללת ומחוללת מעל ראשי הצופים החשים בסכנה קרבה. פתאום נקטע. שקט. רווחה. הסכנה חלפה. המסך נפתח ושבעה רקדנים מתגלגלים לאיטם. שרדו את הסערה, הם חיים, יש להם מטרה לאן להגיע, לוקחים את הזמן, כיודעים שלפניהם דרך ארוכה לעבור, כזאת שדורשת אורך נשימה. בהמשך, מוזיקה יפהפיה מלווה את הרקדנים הרוקדים באוניסונו, כמתלכדים יחד, לא מבזבזים כוחות על קולות אישיים. הריקוד הוא תמהיל של תוגה ותקווה. הרקדנים לבושים בגדים בלויים קרועים שעיצב צבר מאור. עדות של אסונות, משרתים את הנושא, אבל אני סבורה שהם מסורבלים, אינם מחמיאים לגוף הרקדנים. את שילוב הטקסטורות המעניינות זיהיתי רק בצילומים, אבל לא על הבמה במהלך המופע.
כרמי הוא מאסטר בקומפוזיציה. המיומנות לפרק קבוצות, לשזור בתוכה רקדנים אחרים, אחד , שניים, פירוק ובניה מורכבים, ועין שיודעת להעריך קומפוזיציה, לא יכולה שלא להעריך את ה זרימה שניראית כמו טבעית, לא לחוצה. הכוריאוגרף עושה שימוש עשיר בחלל, ובמיוחד נחרט בזיכרוני קבוצה מתקדמת, החוזרת לאורך היצירה כמוטיב, שהיא משרטטת מסלולים מעוגלים בחלל, תרים את הארץ, אולי מחפשים מקום חדש להשתכן? מתקדמים בשני צעדים קדימה ואחד אחורה, המנוע ממוקם באגן, יוצר גל עדין שמסייע להתקדמות. הביצוע של הרקדנים מקרין דיוק. פתאום נעצרים. מפנים את ראשם להסתכל בפעילות ספציפית על הבמה, והצופה רק יכול לנחש מה עובר במוחם, ושוב, כמו מאוחדים במצפן אחיד, ממשיכים הלאה. כשרוצים להתקדם מהר יותר עוברים לטריפלטס (Triplets) משולבים בקפיצות, מעופפות.
השפה התנועתית עכשווית, מורכבת בפרטים, מאתגרת את הפיזיות של הרקדנים המעולים. אלה קשים, מורכבים, והרקדנים המעולים מגויסים למטרה, הפיזית והרעיונית. המנוע האנרגטי שבתוכם, מאיץ, לא מוותר. צדה את עיני הרקדנית נעמה סרוקה והרקדן עידן אבני בנוכחות הבימתית שלהם, כמו רקדן נוסף, שאשמח לדעת את שמו, שניחן בקלות קפיצה, כאילו רצפת הבמה היא טרמפולינה.
וילונות צרים, פיסות של בד בכחול/אפור משתלשלים משלושת הקירות התוחמים את הבמה. דרכם מגיחים ונבלעים הרקדנים. יוצר תחושה שקיים עולם מעבר לווילונות, ואנו צופים רק בחלק ממנו. הרקדנים פורצים דרך הווילונות בעת סערה, חוצים את הבמה והבדים מתנופפים, יוצרים מחזה ויזואלי יפהפה של טבע של גלים שנוטל חלק בסערה
היצירה בנויה במבנה כולל של סערה/אסון, התעוררות של תיקווה, ושוב אסון, וחוזר חלילה. מרבית הריקוד מתרחש בין אסון הראשון לשני, עשיר בחומרים תנועתיים, בדואטים שמקרינים אנושיות ועניין בפתרונות התנועתיים. במהלך שיא הסופה החוזרת השנייה, תוך כדי הריצה והמנוסה של הרקדנים הלוחמים על חייהם, פתאום רקדן אחד נופל, כמי שהוכה במכת ברק. נעלם תחת רגליה שאר הרקדנים, כמו נבלע לתוך בור של חשיכה. באותו רגע חשבתי, איזה סיום מדהים. אלא, שהיצירה המשיכה ואין חידוש של ממש, אולי רצון להזכיר לקהל את הפתרונות הראשונים שהכוריאוגרף אוהב אותם. יש בה דואט נהדר של סרוקה ואבני, אבל תחושת העוצמה של העבודה מהודקת, התפוררה. וכשהסיום נידחה, שוב ושוב, ושוב, סגרתי את עיני בהמתנה לסיום. אני סבורה, שבחינה מחודשת של אורכה של היצירה, כמו גם טיפול בתלבושות, עשוי לעשות את "אחרית" ליצירה נהדרת.
